ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

להתאים ספר לכל מצב
ספרי ילדים מומלצים למצבים מלחיצים

המשך>>> 

מצעד הספרים 
המומלצים של משרד החינוך ומצעד הספרים האהובים - תשע"ו.                               

               
כוכבים בחוץ
שמעון פרס ממליץ על ספרו של נתן אלתרמן - המשורר האהוב עליו - 'כוכבים בחוץ' .

 

 המלצות קודמות >>>
 
 
עשרת הספרים הישראלים שאתם אמורים להכיר
 
הארץ ב"קריאת חובה" עם קלאסיקות ישראליות שאמורים להכיר.. .

המשך >>> 

להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים>
אקספרס הדיבור הישיר | דיוויד פוסטר וואלאס
Share

מתוך
אקספרס הדיבור הישיר
מאת דיוויד פוסטר וואלאס

 

קטע מתוך:

אַפּ, סימבה,
שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד



למי בכלל אכפת למי אכפת

קשה לקבל תשובות טובות לשאלה מדוע בוחרים צעירים אדישים
כל־כך לפוליטיקה. זה כנראה מפני שכמעט בלתי אפשרי לגרום
למישהו לחשוב ברצינות למה הוא לא מתעניין במשהו. השעמום
עצמו מסכל כל חקירה; עצם התחושה היא עובדה מַספקת. אבל
אחת הסיבות, ללא ספק, היא שפוליטיקה זה לא מגניב. או אולי
בעצם שאנשים מגניבים ומעניינים, אנשים חיים, אינם — כך מתקבל
הרושם — האנשים שנמשכים לתהליך הפוליטי. נסו להיזכר איזה
מין ילדים רצו להיבחר למועצת תלמידים בתיכון: חנונים חרשנים,
ילדי־טיפוחים, להוטים למצוא חן בעיני הרשויות, שאפתנים בצורה
עצובה. מתים לשחק את המשחק. מין ילדים שילדים אחרים היו
רוצים להרביץ להם אם זה לא היה נראה חסר טעם ומשעמם כל־
כך. ועכשיו חישבו על כמה מגרסאות שנות ה־ 2000 המבוגרות של
הילדים האלה בדיוק: אל גור, שאותו היטיב לתאר מארק א., טֶך־
הסאונד של CNN , כ"חיקוי־חיים מדהים"; סטיב פורבס, בעל המצח
הלח והצחקוק המטורף; ג'. וו. בוש עם החיוך המלאכותי הזחוח
והלהג העילג שלו; אפילו קלינטון עצמו, עם הפרצוף הכאילו־
ידידותי הגדול והאדום וכל הדיבורים של “אני מרגיש את הכאב
שלכם." גברים שאפילו לא דומים די הצורך לבני־אנוש כדי שתשנא
אותם — כשהם מפציעים בשדה הראייה אתה מרגיש רק חוסר־עניין
מוחלט, מין ניתוק עמוק שהוא במקרים רבים מנגנון הגנה נגד כאב.
נגד עצב. למעשה התשובה הסבירה ביותר לשאלה למה רבים כל־כך
מאיתנו אדישים כל־כך לפוליטיקה היא שהפוליטיקאים של ימינו
מעוררים בנו עצב, מכאיבים לנו עמוק בפנים בדרכים שקשה אפילו
לנקוב בשמן, לא כל שכן לדבר עליהן. הרבה יותר קל לגלגל עיניים
ולא לשים זין. אתם בטח לא רוצים לשמוע את כל זה, אפילו.

אחת הסיבות שבגללן הרבה מאנשי התקשורת על המסלול
אוהבים את ג'ון מקיין היא פשוט העובדה שהוא מגניב. לא־חנון.
בבית הספר, קלינטון היה במועצת התלמידים ובתזמורת ואילו מקיין
היה שחקן נבחרת ופרחח שחבריו לכיתה עדיין מדברים ביראת כבוד
על כישורי ההוללות שלו ויכולתו להשיג זיון, טיפוס שהיה כמעט
התלמיד הכי גרוע בכיתה כשסיים את לימודיו באנאפוליס והסתבך
בצרות כי טס נמוך מדי וקרע כבלי חשמל והתרסק כל הזמן ובאופן
כללי היה פשוט מגניב. בגיל 63 הוא שנון והוא ממולח ואין לו בעיה
לצחוק על עצמו ועל אשתו ועל הצוות שלו ועל פוליטיקאים אחרים
ועל המסלול, והוא מקניט את אנשי התקשורת ועושה להם את
המוות אבל אפילו לא אכפת להם, כי הוא עושה את המוות בצורה
שגורמת לך להרגיש שהנה האיש החשוב והסופר־מגניב הזה שׂם
לב אליך ומחבב אותך מספיק כדי לעשות לך את המוות. לפעמים
הוא סתם קורץ לך בלי שום סיבה מיוחדת. אם כל זה לא נשמע
כמו משהו שצריך להתרגש ממנו, אתם צריכים לזכור שהכתבים
המקצוענים האלה צריכים להעביר הרבה זמן במחיצת פוליטיקאים,
ורוב הפוליטיקאים הם כאלה שמכאיב להיות במחיצתם. כפי שסיפר
עיפרון אחד מהתקשורת הארצית לרולינג סטון ולעוד כתב לא־
מקצוען, “אם הייתם רואים קצת יותר איך המועמדים האחרים
מתנהגים, הייתם מתרשמים הרבה יותר [ממקיין].  העניין הוא
שההתנהגות שלו נמצאת איפשהו במגרש של צורת ההתנהגות של
בן אנוש אמתי." ואת האנושיות של מקיין הכתבים אסירי התודה
שעל המסלול משדרים — אולי אפילו בהגזמה — לקהלם העצום,
ציבור הבוחרים, ציבור בוחרים שמצדו נראה אחוז בפרץ כה נרגש
של הכרת תודה על כך שניתן לו מועמד לנשיאות שהוא איפשהו
במגרש של בן אנוש אמתי עד שאי אפשר שלא לעצור ולחשוב עד
כמה מורעבים הבוחרים ולו לאיזושהי מידה מינימלית של אותנטיות
אצל אנשים שרוצים “להנהיג" אותם ו"לעורר בהם השראה".

יש, כמובן, כמה קבוצות של בוחרים צעירים שמאוד־מאוד
מתעניינים בפוליטיקה עכשווית. ישנם למשל תומכי הימין הקיצוני
הנוצרי של ראלף ריד גס הרוח, וממש בקצה האחר של הספקטרום
ישנם ACT UP * והגברים הרגישים והנשים הזועמות של השמאל
התקין־פוליטית. מעניין, עם זאת, שמה שמקנה לגושי השוליים
הקטנים האלה את כוחם הלא־פרופורציונלי הוא העובדה הפשוטה
שרוב הבוחרים הצעירים במיינסטרים לא מזיזים את התחת כדי
לבחור. זה כמו שכולנו למדנו בשיעור מדעי החברה אי־אז בחטיבת
הביניים: אם אני מצביע ואתה לא, הקול שלי שווה פי שניים. ולא
רק השוליים מרוויחים — למעשה העובדה שרוב הצעירים שונאים
פוליטיקה ולא מצביעים משרתת את האינטרסים של כמה גורמים
ממסדיים עתירי כוח. גם זה נושא שראוי לחשוב עליו, אם אתם
מסוגלים לעמוד בזה.
יש עוד משהו שג'ון מקיין תמיד אומר. הוא דואג לחתום בדבר
הזה כל נאום וכל אב"ע, מה שאומר שאנשי התקשורת באוטובוסים
שומעים אותו כ־ 100 פעם במהלך השבוע הזה. הוא תמיד עוצר לרגע
למען הרושם ואז אומר: “אני רוצה לומר לכם משהו. יכול להיות
שאמרתי כאן היום כמה דברים שלא מקובלים עליכם, ואני מקווה
שאולי אמרתי כמה דברים שכן מקובלים עליכם. אבל אני תמיד. אומַר
לכם. את האמת." זאת רפליקת הסיום של מקיין, הפריטה המהדהדת
האחרונה שלו על ששת המיתרים, כביכול. והתרועות הרועמות
והמשולהבות שזה מוציא תמיד מהקהל שלו הן מחזה שצריך לראות.
אבל אי אפשר שלא לתהות. למה הקהלים האלה בדטרויט ובצ'רלסטון
מריעים באקסטזה כזאת לשמע הבטחה פשוטה לא לשקר?
 
* קואליציה למאבק באיידס.
 
 


_______________________________________________

אקספרס הדיבור הישיר – כך נקרא אוטובוס הקמפיין של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. דיוויד פוסטר וואלאס, שנשלח לסקר את הקמפיין מטעם המגזין רולינג סטון, מנסה להבין מה הביא אמריקאים רבים להיכרך אחר אותה ישירות מפורסמת של מקיין שבחסותה אמר דברים שאף מועמד אחר לא העז לומר. במאמר אחר מנסה וואלאס להבין מה הופך את הצפייה במשחקו של אלוף הטניס רוג'ר פדרר לחוויה כמעט-דתית, ולמגזין פְרַמְיֵיר הוא כותב מאמר על במאי הקולנוע דיוויד לינץ', שבו הוא מנסה לפענח את ה"קְרִיפִּיוּת" המטרידה בסרטיו.

בקובץ זה מובאים שלושה מאמרים מלאי עומק ותנופה הכתובים על פי מיטב המסורת הוואלאסית. למאמרים אלה מצטרפת רשימה קצרה פרי עטו של וואלאס, שבה הוא תוהה על מהות הקשר שבין הַקְרָבָה לדמוקרטיה.


בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור