דף הבית >פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>בית הספר לטוב ולרע 4 | סומן צ'ינני>


בית הספר לטוב ולרע 4 / סומן צ'יינני
כל סוף הוא התחלה חדשה
תלמידי בית הספר לטוב ולרע חשבו שמצאו את הבאושר לעד שלהם לאחר שהביסו את מנהל בית הספר המרושע. הם לא ניחשו עד כמה יכול עולמם להתרחב ולפרוץ גבולות למקומות חדשים ־ וכך גם האגדות שלהם.
כדי לסיים את לימודיהם, על כל אחד מתלמידי השנה הרביעית להשלים את "המסע אל התהילה", שבו עליו לעמוד במשימה משמעותית שקשורה לגורלם של הלַעדים והלא–עודים ביערות האינסופיים. לא זו בלבד שהמסעות מסוכנים ולא–צפויים, הם טומנים בחובם סיכון רב: מי שיצליח יזכה לתהילה, ומי שלא ־ יישאר אלמוני לעד. אלא שאז מגיע הנחש וגורם למסעות התהילה לסטות ממסלולם בזה אחר זה. אם טוב ורע לא ימצאו דרך לעבוד יחד כצוות, לא ישרוד אף אחד מהצדדים.
מיהו הנחש הזדוני שמתעתע בלַעדים ובלא–עודים? מה הקשר שלו לטדרוס ולגבירת האגם? האם מלך קמלוט העתידי יכול לסמוך על הקרובים לו ביותר? ומה יקרה לסופי ולאגתה כשחברה חדשה תיכנס לחייהן?

המסע אל התהילה הוא הספר הראשון בטרילוגיה השָׁנים בקמלוט והרביעי בסִדרת בית ספר לטוב ולרע, שתורגמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.


       

 כמעט מלכה



כשכל חייךְ עוברים עלייךְ בתכנון הבאושר לעד שלך עם נערה,
מוזר לתכנן את החתונה שלך עם נער.
נער שהתעלם מאגתה במשך חודשים.
היא לא יכלה לישון, פחד בִּעבע
בבטנה. מוחה געש מרוב משימות שנותרו לה
להשלים לפני היום הגדול, אבל לא זאת הייתה הסיבה
האמיתית לכך שהיא הייתה ערה עדיין. לא, היה זה
משהו אחר: זיכְרון הנער שהיא עמדה להינשא לו...
זיכרון שהיא לא יכלה לשאת את המחשבה עליו...


טדרוס, שהתמוטט על כתפו של גבר, מוצף כולו בדמעות.
טדרוס ששִחרר מפיו זעקה בראשיתית, כאובה וקורעת לב כל–כך,
שאגתה לא הצליחה לעיתים לשמוע משהו אחר.
היא התהפכה, וקברה את ראשה מתחת לכרית.
עברו כבר שישה חודשים מאז אותו היום: יום ההכתרה.
שנתה הייתה טרופה מאז.
אגתה הרגישה שריפר החתול מתנועע באי–שקט לרגלי המיטה.
חוסר המנוחה שלה העיר אותו.
אגתה ריחמה עליו. היא נאנחה, וניסתה להתרכז בנשימותיה. לאט–
לאט החל מוחה להירגע.
היא תמיד תִפקדה טוב יותר כשעשתה משהו למען אחרים, אפילו
כשניסתה להירדם כדי לחוס על החתול הקירח והמעוך... לו רק
יכלה לעשות משהו גם למען הנסיך שלה, חשבה. יחד הם תמיד
הצליחו לפתור בְּעָיוֹ...
קליק.
לִבּהּ נעצר.
הדלת.
היא הקשיבה בתשומת לב, שמעה את נחרותיו הרכות של ריפר ואת
לשון המנעול הנפתחת בחריקה.
אגתה העמידה פנים שהיא ישנה, בעוד ידהּ נעה לאט בחיפוש אחר
הסכין שהייתה מונחת על הארונית שלצד מיטתה.
היא החזיקה שם את הסכין מאז שהגיעה לקָמֶלוֹט. היא הייתה
מוכרחה, לטדרוס היו כאן אויבים זמן רב לפני שהגיע כדי לתפוס
את מקומו כמלך. גם אם האויבים האלה היו עכשיו בכלא, היו להם
מרגלים בכל מקום, נואשים להרוג אותו ואת מלכתו לעתיד.
ועכשיו הדלת לחדרה נפתחת.
איש לא הורשה להיכנס בשעה הזאת למסדרון המוביל לחדרה. איש
לא הורשה להיכנס לאגף שלה.
את גבהּ הציף אור ירח שחדר דרך הדלת שנפתחה כדי סדק. נשימותיה
הפכו מהירות כששמעה קול עמום של צעדים על רצפת השיש. צל
טיפס על צווארה והתפשט על פני המצעים.
אגתה אחזה בסכין בכל כוחה.
לאט–לאט צנח משקל כבד על המזרן מאחורי גבהּ.
חכי, היא אמרה לעצמה.
המשקל הפך לכבד יותר, קרוב יותר.
חכי.
היא יכלה לשמוע את נשימתו.
חכי.
הצל הושיט את ידו אליה.
עכשיו.
בנשימה עצורה, אגתה הסתובבה, הניפה את הסכין לעבר צוואר
הפולש, אך הוא תפס את שורש כף ידהּ וריתק אותה למיטה, כשהסכין
במרחק של מילימטר מצווארו.
אגתה התנשפה בבהלה כשהיא והפולש בהו זה בזה.
בחושך, היא הצליחה לראות רק את הלובן שבעיניו. אבל עכשיו
היא הרגישה בחום עורו, והריחה את זיעתו הרעננה כטל, וכל הפחד
התנדף מגופהּ. לאט–לאט, בהדרגה, היא הניחה לו להרחיק את הסכין
מידהּ, ואז הוא פלט בנשיפה אוויר מריאותיו וצנח על הכרית לידה.
הכול קרה מהר כל–כך, בתנועה רכה כל–כך, שריפר אפילו לא זז.
היא חיכתה שהוא ידבר, או יאמץ אותה אל חזהו, או יסביר לה למה
הוא התעלם ממנה במשך כל אותם החודשים. אבל הוא רק התכרבל
לידה, וייבב כמו כלב עייף.
אגתה ליטפה את שיערו החלק כמשי, מחתה בקצות אצבעותיה את
הזיעה מעל רקותיו, והניחה לו לייבב בין קפלי כותונת הלילה שלה.
מעולם לא ראתה אותו בוכה. לא ככה, מפוחד כל–כך ומובס.
אבל כשחיבקה אותו, נשימותיו התייצבו, גופו נכנע למגעה, והוא
הציץ בה בחיוך קל שבקלים...
ואז חיוכו נעלם.
מישהו הביט בהם. בפתח הופיעה אישה גבוהה, שעל ראשה טורבן,
חורקת בשיניה החשוקות.
וכהרף עין טדרוס נעלם, באותה המהירות שבא.

 

 
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור