דף הבית >שיר השבוע>מהי ספרות? ושירים נבחרים>
 
הו! 20
 
 
מתוך המדור "מהי ספרות?"

 


*
השפה שלי היא שפה שנפלה וקיבלה מכה חזקה. היא התפרקה בנפילה. במשך השנה האחרונה אני אוספת אותה לאט מהרצפה, מנסה להשיב אותה אלי בחשדנות, גם בעדינות גדולה. עכשיו היא כבר נאספה לי באיזה אורח שברירי: ואז התקבלה המכה השנייה. אבל המכה השנייה היא מכה אחרת. היא המכה שאחריה מדברים. 
אני כותבת על המכה הראשונה והמכה השנייה בעקבות ז׳אן אָמֶרי. אחרי המכה הראשונה לא מדברים. אני עצמי, במשך שנה, לא הצלחתי לכתוב שום דבר. אחרי המכה השנייה אני כותבת את הטקסט הזה. אבל אני כותבת את הטקסט הזה עם סימנים כחולים בשפה. ואני רוצה לכתוב, שאולי ספרות נכתבת תמיד עם סימנים כחולים בשפה. שאולי אין ספרות בלי סימנים כחולים בשפה. שספרות נכתבת אחרי שמקבלים מכה בשפה. 
יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה. 

נעמה צאל ז"ל, מתוך "השפה שנפלה"

 

 

*
ספרות פירושה לדבר באמצעות אפרסק על חרדה, באמצעות חרדה על השמש, באמצעות השמש על צדק, באמצעות הצדק על אפרסק. פירושה לתפוס מה כוונתה של ישות מסוימת בדברה על צדק לאפרסקים. היא הדמיוּן העקשני של העצמי את עגתו הייחודית, את הגיונה, יופיה, מדוויה, בגדרות הפוליטי והמטפיזי, מנגד לשפה המסדירה אותן, מתוך שרייה בה, מתוך סירוב להיתרגם אליה.
(שמעון אדף, "הנס הגדול של התודעה האנושית" )
 

 

*
אז מהי ספרות, לעזאזל? נדמה שרק לאגו התשובה. ספרות היא חתיכת עינוי עצמי כפיוני שהוצאתו לרשות הרבים מתסכלת. אף שבעצם התהוותה, במיצי הדחפים, בהתפרצות הצללים והשדים הפנימיים, ובמלאכה האינטימית, הכנה והכולית שהיא תובעת – הספרות שבמחשכים היא התענגות ממכרת על חיוּת ללא קץ. כל רגע כתיבה, זר וקרוב מאין כמותו, הוא רגע משייך ומשחרר. והספרות היא בית נדודים. חיים חלופיים. עד שבהוויה הזו של התפצלות מהתפצלות על התפצלות, נדלק עוד פנס: ואולי הספרות היא זכות מופלאה שנפלה בחלקה של כותבת – בסך הכול חוליה בשרשרת כותבות – להפיק מאותה לשון קדומה, משומשת ונקלית,משב אנושי רענן 
כן, בהחלט יתכן, שהספרות היא אושר מלוכלך.

(לאה איני, הספרות כאושר מלוכלך)
 

 

*
הכתיבה היא מעשה אינטימי. חדר הכתיבה אינו שונה בהרבה מחדר המיטות. ומעשה הכתיבה אינו שונה בהרבה ממעשה האהבה. על הנעשה בתהליך הכתיבה להישאר כמוס. ומה שמותר בכתיבה אינו מותר תמיד בחיים. אלה הם דברים שביני לביני. ובאין עדים למעשה הכתיבה, הטקסט כמו מעיד על עצמו. הטקסט כמו נוצר יש מאין. וכל הספרים הם הספר הראשון. 

(אילנה ברנשטיין, על סף הפיתוי)
 

 

*
הפלנטה של היוצאים מן הכלל – היוצאים מגדר הרגיל האלה –  האחרים  –  אלה שמכדררים את המציאות ממקום למקום לכל ארבע רוחות השמיים, עושים ממנה פיסחת, עיוורת, חירשת, הופכים אותה לדחליל, לגרוטאה אדומה עם שיער לבן. זה בדם שלהם: לחוש את רעידות הרעש שלה, לפלח אותה עד העצם, למחוק את הכל, לזכור, לשכוח, לנקות את הפנים המפויחות של אלפי-רבבות החיים שקרו לה – כל מיני חיים – לשיר לה שיר ערש איטי: נומי נומי מציאות מתוקה, נומי בתולת הים הקטנה, לעבור בנהר הגדול השחור של הלילה שלה, לעשות ממנה דברים אחרים, דברים שיחזיקו מעמד לנצח

(חדוה הרכבי, הפלנטה של היוצאים מן הכלל)
 

 


*
איך דווקא אנחנו זכינו ביכולת המופלאה לספר סיפורים? התשובה, לדעתי, נעוצה אי שם בעברנו הקדום, ברגע הרה גורל שבו גילו בני האדם כי הם עומדים למות. כל חיה בהגדרתה יודעת לשרוד, אך אף חיה אחרת לא חווה את המוות הוודאי כחלק מהתודעה שלה. אנחנו, למרבה הצער, יודעים את האמת המרה מגיל צעיר: זמננו על כדור הארץ קצוב. הסוף הבלתי נמנע יכול להגיע בכל יום, בכל רגע. התגלית הזו היא נקודת אל-חזור בהיסטוריה האנושית. והיא קשה מנשוא: כדי לשרוד בחייו הקצרים ורצופי הקושי, כשהוא יודע שהסוף כתוב מראש, היה האדם חייב להמציא מנגנון הסחה, דרך שבאמצעותה יוכל לחיות את חייו בלי עננת המוות השחורה שמעליו. מנגנון ההסחה הגאוני שהמציא האדם הוא הסיפור. 

(גיורא חמיצר, ספרות כמשתילת תודעה)

 

 

*
היצירה האמנותית מבקשת לשתף את הקורא בניסיון הנפשי שמבוטא בה. לא להבין, לא להסכים, לא לדעת – אלא לשתף. הקורא את תיאור הרצח שמבצע רסקולניקוב צריך להרגיש בנפשו את האימה, הבלבול והזעם של הגיבור עצמו, ולכן הוא מתמלא חרדה כאשר הוא מגלה שברגע ההתרגשות של הכניסה לדירה הוא השאיר את הדלת פתוחה ודרכה נכנסה אחותה של הזקנה שמתבוננת בגופת אחותה, וכעת אין לרסקולניקוב או לקורא ברירה אלא לרצוח גם אותה. 
מה מצליח לבצע את ההזדהות או השיתוף שעוברים כמו שתיל מן היצירה אל נפש הנמען שלה? בראש ובראשונה הטיפול או העבודה בחומר. כן, חומר, פשוטו כמשמעו. מה היא מוזיקה? קשת שמתוחות עליה שערות של זנב סוס, שמטיילת הלוך ושוב על גידי חיה. מי שנכנס לסטודיו של צייר או של פסל ורואה את בגדיו וידיו המוכתמים בצבעים, או את גזרי האבן המושלכים סביבו, או מי שנכנס לחדרו של מלחין ורואה אותו מסתבך שוב ושוב עם קלידי הפסנתר, מבין עד כמה האמנות נאבקת ראשית כל בחומר עצמו. דווקא משום שהיא מתיימרת להעביר ניסיון נפשי שיש בו גם ממשות אובייקטיבית ולא רק רעיונות היא חייבת להעביר את משמעותה גם דרך תיווכו של החומר ולא רק הרוח. אפילו בספרות אנו מכירים היטב את עבודת הסופר ובעיקר את עבודת המשורר על חומריותה של השפה ולא רק על דרך ייצוגה. על המקצב, הצליל, החרוז, בחירת מילים אלה ולא אחרות וכו' וכו'
יצירת אמנות איננה עבודה אינטלקטואלית או רוחנית, אלא בראש ובראשונה עבודה בחומר. שם שדה המערכה האמיתי שלה, ובו היא נבחנת.

(א"ב יהושע, הגדרת הספרות)

 

 

*
ספרות טובה באמת מאירה פינות אפלות שהסטנו מהן את מבטנו, היא מוליכה אותנו אל מקומות בנפש ששכחנו או שלא ידענו לתת להם מילים. היא מזכירה לנו שכל אחד ואחת מאתנו עשויים מחלקים שונים, או אם תרצו – מסיפורים שונים, שההתלכדות שלהם בתוכנו היא מה שהופך אותנו לשלמים. היא משמיעה לנו קולות שלא שמענו מעולם או כאלה שהפסקנו לשמוע והיא מראה לנו דברים דרך נקודות מבט שמעולם לא התבוננו דרכן. 
לא רק שחרזדה מלמדת אותנו מהי ספרות. גם הסולטן האכזר מלמד אותנו להיות קוראת או קורא טוב, משמעו להיות מוכנים ואפילו חפצים להיפרם בכל סיפור מחדש, בכל ספר מחדש. זה לא קורה בכל פעם. אבל זה עשוי לקרות. וכשזה קורה, נארגים אל תוכנו רסיסי סיפורים שונים משלנו והם משנים גם את תפיסת המציאות שלנו ואת האנושיות שלנו, משום שהם מלמדים אותנו כמה חסר זה להיות הבעלים של סיפור אחד בלבד.

(ראובן ריבלין, מהי ספרות - גרסת נשיא המדינה)

 


מתוך מצעד הלהיטים של "הו!" - 
השירים הנבחרים מ-19 הגיליונות הראשונים

 
אורין רוזנר
לאימא (חלק א')

 

1.
אִם יֵשׁ תּוֹרָשָׁה רַק הַבְּדִידוּת עוֹבֶרֶת בָּהּ
אֵינֶנּוּ דּוֹמוֹת אֶלָּא בַּתְּחִנָּה
הַשְּׁפוּכָה בְּאֵיבְרֵי גּוּפֵנוּ
שֶׁלֹּא לְהִשָּׁאֵר לְבַד
אֵינֶנּוּ דּוֹמוֹת אֶלָּא בַּבַּקָּשָׁה הַנּוֹאֶשֶׁת
שֶׁתִּהְיִי אִמָּא שֶׁלִּי
שֶׁאֶהְיֶה הַבַּת שֶׁלָּךְ.
שחר מריו מרדכי

 
 
סקיפר 
"אין גדות, יש רק נהר"
              אנטוניו טאבוקי

No man is an island
                            ג'ון דון


הַאֲמֵן לִי, אֵין לְךָ גָּדוֹת. כֻּלְּךָ נָהָר.
הַאֲמֵן לִי. גַּם נָהָר נִסְחָף בַּזֶּרֶם חֲרִישִׁית.
וְכָל הַחוֹפִים וְהֶמְיַת הַיַּבָּשׁוֹת הֵם תַּעְתּוּעַ לֹא מֻבְהָר.

אַתָּה סָמוּךְ וּבָטוּחַ שֶׁרַק אַתָּה תִּבְחַר:
בִּרְצוֹתְךָ — עוֹגֵן, וּבִרְצוֹתְךָ — מֵשִׁיט.
הַאֲמֵן לִי, אֵין לְךָ גָּדוֹת. כֻּלְּךָ נָהָר.

שׁוּב נָסוֹג; תָּמִיד דָּרוּךְ. מִגַּל לְגַל אַתָּה נִזְהָר.
אָדָם הוּא אִי, כְּשֶׁזֶּה נוֹגֵעַ לְךָ אִישִׁית.
וְכָל הַחוֹפִים וְהֶמְיַת הַיַּבָּשׁוֹת הֵם תַּעְתּוּעַ לֹא מֻבְהָר.

רְאֵה, לִשְׂמֹאלְךָ עִיר טְבוּעָה, מִיָּמִין צֵל הַר
רָחוֹק מִכָּל צוּרָה שֶׁל בְּרֵאשִׁית.
הַאֲמֵן לִי, אֵין לְךָ גָּדוֹת. כֻּלְּךָ נָהָר.

הַאִם אַתָּה מֵבִין זֹאת כְּשֶׁרוּחַ מִסָּבִיב נִסְעָר?
וּלְפֶתַע מִטַּלְטֵל בֵּין פִּסְגָּה לִתְהוֹם נַפְשִׁית.
וְכָל הַחוֹפִים וְהֶמְיַת הַיַּבָּשׁוֹת הֵם תַּעְתּוּעַ לֹא מֻבְהָר.
אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ, לִצְעֹק שֶׁעוֹד מְעַט כְּבָר מְאֻחָר.

 

 

דורי מנור
אבא 

 

נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ,
גַּם בִּי מִתְאָרֵחַ הַזְּמַן. 
גַּם בִּי הוּא זוֹרֵחַ
כְּמוֹ נֵר בְּמִכְרֶה, אַךְ
גַּם בִּי לֹא יוֹתִיר 
סִימָן.

נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ —
זֶה מַהֲלַךְ הַדּוֹרוֹת.
וְלִי הָעָנְקָה 
פְּרִיוִילֶגְיָה זַכָּה:
לִפְרֹחַ
וְלֹא 
לִפְרוֹת.

נֶפֶשׁ אַחַת אַחֲרֶיךָ,
שָׁעָה שֶׁאֵלֵךְ לֹא אוֹתִיר
לֹא נֵר נְשָׁמָה
לֹא אֱמֶת עֲרֻמָּה
לֹא פֵּשֶׁר בִּלְתִּי־פָּתִיר.

תִּנְשֶׁמֶת אַחַת פּוֹרַחַת
מֵאֶמְצַע הָעֵץ, וַאֲנִי
פּוֹרֵחַ כָּמוֹהָ.
לִדְאוֹת וְלִתְמֹהַּ:
זֶה פֵּשֶׁר הַזְּמַן,
זְמַנִּי. 
 

 


נדב ליניאל
עכשיו, הוראות לשינה 
*

א. שְׁכַב עַל צִדְּךָ
ב. אֱחֹז בְּכַף יָדְךָ הַיְמָנִית אֶת כְּתֵפְךָ הַשְּׂמָאלִית
ג. הַחֲלֵק אֶת כַּף רַגְלְךָ הַשְּׂמָאלִית מֵעַל לְכַף רַגְלְךָ הַיְמָנִית
ד. שַׁלֵּב אֶת אֶצְבְּעוֹת יָדְךָ הַשְּׂמָאלִית בְּיָדְךָ הַיְמָנִית
ה. דַּמְיֵן שֶׁזֶּהוּ גּוּפוֹ אֵינְךָ נִרְדָּם?
ו. דַּמְיֵן שֶׁזּוֹהִי יָדוֹ, שֶׁזּוֹ רַגְלוֹ אֵינְךָ נִרְדָּם?
ז. דַּמְיֵן שֶׁאֵינְךָ. 

 

 

הילה להב
חיה 

אֲנִי גּוֹוַעַת.
כְּדֵי לְהֵחָלֵץ עָלַי לִלְעֹס אֶת רַגְלִי.
אֲנִי מֻרְעֶבֶת כָּל הַזְּמַן.
בִּמְקוֹם לוֹמַר אֶת הַדָּבָר הַבָּהִיר,
הַדַּק מִכָּל דַּק, עָלַי לְהִתְפַּטֵּם בּוֹ.
אֶת הַדָּבָר הַדַּק אוֹמְרוֹת תָּמִיד הָאַיָּלוֹת שְׁקוּפוֹת־הַגֵּו.
וְהַהֶמְיָה הָעֲדִינָה עוֹלָה מִתּוֹךְ מֵעַי.
לֹא מֵהַלֵּב.

כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הָרָעָב עָלַי לְהִתְחַזּוֹת לְכֶלֶב:
לְהִתְהַלֵּךְ בּוֹדֵדָה וּלְהַתְעוֹת אֶת הַחַיּוֹת.
אוֹי לְרַגְלִי הַלְּכוּדָה עַכְשָׁו.

אֲנִי גּוֹוַעַת בָּרָעָב.
פַּעַם בִּשְׁבַע־מֵאוֹת שָׁנָה בָּאָה אַיָּלָה כָּמוֹךְ
טוֹבַת עֵינַיִם מְאִירָה בְּלִי הַפְסָקָה —
אֲנִי לוֹעֶסֶת אֶת בְּשָׂרָהּ בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים.
בִּטְנִי רֵיקָה.

הַיֵּאוּשׁ לֹא יַהֲרֹג אוֹתִי כִּי לֹא
יִהְיֶה לוֹ אֹמֶץ: בְּכָל פַּעַם שֶׁעוֹרְפִים לִי רֹאשׁ
גָּדֵל לִי הַיַּשְׁבָן.

הַפֶּצַע בִּכְרֵסִי נִפְתָּח וּמִתְאַחֶה —
חַיָּה שְׂעִירָה מְכַרְסֶמֶת מִבֶּטֶן לְגַב.
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאָמוּת מֵאַהֲבָה,
מַה שֶּׁמַּזְכִּיר לִי: אֲנִי מֵתָה מֵרָעָב.

 

 

יוֹאֵל טייב 
שיר ערש מעבר לוואדי

 

זוֹכֵר אֵיךְ מֵעֵבֶר לַוָּאדִי
רִצְּדוּ הָאוֹרוֹת שֶׁל הָעִיר?
רְאֵה, עֲרָפֶל, וְאֵין וָאדִי
וְאֵין כָּאן אוֹרוֹת וְאֵין עִיר.

וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת. אַל פַּחַד.
קוֹלָהּ מְטַפֵּס עַל הַקִּיר:
הַבֵּט בַּחַלּוֹן: לֹא, אַל פַּחַד,
עָנָן מְכַסֶּה אֶת הָעִיר.

כַּסֵּה אַף אַתָּה אֶת רַגְלֶיךָ
מִפֶּתַע הַקֹּר שֶׁל הַקִּיר
שְׂמִיכָה תְּכַסֶּה אֶת רַגְלֶיךָ,
עָנָן יְכַסֶּה אֶת הָעִיר

עֲצֹר וְהַקְשֵׁב אֵיךְ הָרוּחַ
נוֹהֶמֶת בְּכַעַס כְּמוֹ שִׁיר
עֲצֹר וְהַקְשֵׁב לָהּ, לָרוּחַ.
עָנָן מְכַסֶּה אֶת הָעִיר.

 

 

אנה הרמן
אבן, נייר ומספריים

 

אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לִקְרֹעַ אֶת הַדַּף.
אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לְהִתְחַזֵּק כְּאֶבֶן.
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת לָךְ אִמָּא, לֹא עָלֶה נִדָּף.
שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם אֵיךְ אֲנִי כּוֹאֶבֶת.

שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אַף פַּעַם אֵיךְ רֹאשִׁי נִרְדָּף.
שֶׁלֹּא תִּרְאִי אַף פַּעַם אֵיךְ אֲנִי נִרְדֶּפֶת.
אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לִקְרֹעַ אֶת הַדַּף
וְלִהְיוֹת לְאֶבֶן בִּלְתִּי־מְטַפְטֶפֶת.

שֶׁלֹּא תִּרְאִי אוֹתִי כְּאִמָּא־יוֹנָתָן.
לָתֵת לָךְ לְשַׂחֵק מִבְּלִי לָשֵׂאת אֶת אִמָּא.
לָשֶׁבֶת מִן הַצַּד כַּסֶּלַע הָאֵיתָן.

לָתֵת לָךְ לְשַׂחֵק בְּאֶבֶן וּנְיָר
וּמִסְפָּרַיִם עִם כָּל מִי שֶׁרַק יַתְאִים לָךְ.
לָתֵת לָךְ לְשַׂחֵק בְּכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר.


נָוית בראל
ככה זה מתחיל 
אַשְׁרֵינוּ, שֶׁלֹּא הָלַכְנוּ בַּעֲצַת הַהוֹרִים
וּבְדֶרֶךְ אֲחֵרִים לֹא עָמַדְנוּ, וּבְמוֹשְׁבֵי לֵצִים
יָשַׁבְנוּ רַק אִם רָצִינוּ, וּבָרַחְנוּ, וּבָרַחְנוּ.
בְּתוֹרַת אַהֲבָה הָגִינוּ יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיִינוּ
זוּג סַבְיוֹנִים חִוְרִים בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאָר,
חֲדָשִׁים כְּמוֹ הַפְתָּעָה, חֲשׂוּפִים לְכָל רוּחַ,
מְחַכִּים לְאַפְּרִיל הָאַכְזָר, מִתְחַבְּאִים תַּחַת שֶׁמֶשׁ קַר
כְּמוֹ זוּג חֲתוּלִים נְטוּשִׁים. אַשְׁרֵי הָאֲנָשִׁים
שֶׁאִבְּדוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁהִגִּיעוּ בְּעֵרֶךְ. אַשְׁרֵי שִׁירָה
שֶׁמִּמֶּנָּה תָּבוֹא הַיְשׁוּעָה וְדַרְכָּהּ נִמָּלֵט, נִמָּלֵט.

סיון בסקין
משירי האמת הפנימית
לֹא שִׂחַקְתִּי שֶׁשׁ־בֶּשׁ בְּטִיּוּלֵי כִּתָּה,
לֹא הָיִיתִי מֶלַח, שַׁמְנָהּ, סָלְתָּהּ,
אוֹ מוּצַר בָּסִיס אַחֵר עֲבוּר אַרְצִי הַיָּפָה.
הָיִיתִי שִׁשִּׁים אָחוּז כֹּהַל, עִם טַעַם מַר שֶׁל תְּרוּפָה:

רָצִיתִי שֶׁתִּשְׁתּוּ אוֹתִי, כְּרוּסִים אֲבוּדִים בְּקָרוֹן,
רָצִיתִי לִשְׂרֹף אֶת הַבֶּטֶן וּלְהָבִיא שִׁכָּרוֹן,
רָצִיתִי שֶׁכָּל הָאֱמֶת תֵּצֵא בְּיִסּוּרֵי חֲמַרְמֹרֶת,
וְהָיָה בִּי זַעַם שֶׁל נָבִיא אַחֲרוֹן.

אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אֲחַפֵּשׂ שַׁלְוָה".
אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אַגִּיד: 'אֵין תְּגוּבָה'".
אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אֲחַפֵּשׂ מִרְפֶּסֶת
עִם רוּחַ יָם־תִּיכוֹנִית רְטוּבָה".

אָז אָמַרְתִּי, "הַגּוּף הוּא כֶּלֶא נִצְחִי".
אָז אָמַרְתִּי, "אָמָּנוּת זֶה הֲכִי, אָחִי",
אָז אָמַרְתִּי, "לֹא אֶהְיֶה יְוָנִי עֵירֹם שֶׁזּוֹרֵק אֶת הַדִּיסְקוּס,
אֶהְיֶה יְוָנִי עֵירֹם שֶׁכּוֹתֵב טְרָגֶדְיוֹת בְּמֹחִי".

אָז אָמַרְתִּי, "אִם הַכֹּל שָׁפִיט, הֲרֵי שֶׁגַּם לִכְתֹּב
אֶפְשָׁר עַל הַכֹּל. אוֹ לְפָחוֹת עַל הָרֹב".
אָז אָמַרְתִּי, "יְהוּדִי אֲמִתִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַרְגִּיעַ
אֲפִלּוּ עִם חֹמֶר לְבָנוֹנִי טוֹב".

אָז אָמַרְתִּי, "אֶהְיֶה צַדִּיק, שֶׁכַּתָּמָר יִפְרַח".
אָז אָמַרְתִּי, "לֹא אֵדַע אֶת חָכְמַת הַמִּזְרָח".
אָז אָמַרְתִּי, "כְּדֵי לֹא לְאַבֵּד אֶת עַצְמִי לָדַעַת,
אֶהְיֶה כַּלְבַּת הַשְּׁמִירָה שֶׁלִּי, עַד שֶׁאֶצְרַח".

אָז אָמַרְתִּי, "אֵלֵךְ זְקוּפָה וּקְפוּצַת יַשְׁבָן".
אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי הַסְּצֵנָה שֶׁלָּכֶם, וְקוֹרְאִים לִי סִיוָן",
אָז אָמַרְתִּי, "לֹא אֶהְיֶה אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹנִי מַשְׂכִּיל עִם מִקְטֶרֶת
אֲרֻכָּה, נִנּוֹחַ מֵרֹב גּוֹנֵי לָבָן".

אָז אָמַרְתִּי, "לֹא אֶגְזֹר עַל עַצְמִי שְׁתִיקוֹת",
אָז אָמַרְתִּי, "לֹא פָּחוֹת מֵעֶשֶׂר מַכּוֹת".
אָז אָמַרְתִּי, "לֹא אֲקַפֵּל אֶת גּוּפִי בַּשֶּׁמֶשׁ
בְּחִפּוּשׂ אַחֲרֵי הַשֶּׁקֶט בֵּין הָרַקּוֹת".

כָּךְ אָמַרְתִּי וְתָפַסְתִּי רַכֶּבֶת צָרָה,
וְיָרַדְתִּי בַּתַּחֲנָה הַמְכֻסָּה בְּשׁוּרָה
שֶׁל עַמּוּדִים נֵאוֹ־קְלָסִיִּים אֲכוּלֵי קוֹרוֹזְיָה
וְרָאִיתִי עִיר מְרֻבַּעַת וְכִכָּר קָרָה,

וַעֲנָנִים אֲפֹרִים, וּמְעִילֵי פַּרְוָה,
וּכְרָזוֹת עַל לֵילוֹת הַבְּדֹלַח, וְאוֹפֶּרָה עֲצוּבָה
עִם סוֹפְּרָן שֶׁאָכְלָה תְּרֵיסַר חֶלְבּוֹנִים חַיִּים,
וְסֶרְוִיס וִינָאִי בְּמִזְנוֹן, כְּמוֹ אֲסִירִים בְּתָאִים,

וִיהוּדִי בְּחָלוּק לָבָן אוֹמֵר, "אַסְפִּירִין נוֹזְלִי,
שָׁלשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם", וִיהוּדִי אַחֵר, שַׁבְּלוּלִי
וְקָטָן, מְתַקֵּן שְׁעוֹנֵי זָהָב, וְשׁוֹטֵר מַצְלִיף בְּקוּרְסִיסְטִית,
וְיָדַעְתִּי שֶׁהָעִיר הַזֹּאת הִיא הַבַּיִת שֶׁלִּי.

וְיָדַעְתִּי שֶׁמִּבָּתִּים כָּאֵלֶּה יוֹצְאִים רַק כָּךְ:
אוֹ תּוֹפְסִים בּוּנְדַאי אַסְתְּמָטִי וְאוֹמְרִים לוֹ: "קַח
אוֹתִי לְאִשָּׁה". וְהוּא בֶּאֱמֶת לוֹקֵחַ, וְאָז בּוֹרְחִים הַרְחֵק;
אוֹ קוֹפְצִים מֵהַגֶּשֶׁר; אוֹ מַקְשִׁיבִים לַסָּפֵק

שֶׁבּוֹעֵר בַּכָּבֵד וּבַמֹּחַ, בַּגִּידִים, בִּשְׁרִירֵי הָאַגָּן,
וּמוֹתְחִים אֵיזוֹ יָד, אֵיזוֹ רֶגֶל, וְהוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת נַגַּן
הֶחָלִיל — שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ אוֹתוֹ אֶחָד מֵהָמֵלִין —
וְלָרִאשׁוֹנָה מַרְגִּישִׁים כְּיֶלֶד, וְלֹא כְּחֻלְדָּה שְׂבֵעַת הַדָּגָן.

אָז אָמַרְתִּי, "אִם כָּךְ, אָז אֲנִי יְכוֹלָה לָזוּז".
וְעָמַדְתִּי בְּרֵלֵוֶה עַצְבָּנִי עַל הָרָצִיף הָאָרוּז,
וְאָמַרְתִּי, "בּוֹאוּ נְבַצֵּעַ דּוּאֶט: אֲנִי אֶצְעַק,
וְהָרַכֶּבֶת תַּעֲשֶׂה טוּק־טוּק־טוּק. טַק־טַק".

 

 

דוד (ניאו) בוחבוט
ויהי בחצי הלילה (קריז)
“קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה"
                                                      (יניי)

מִיהוּ הָאִישׁ הַשָּׁחֹר הַגָּדוֹל 
שֶׁנִּכְנַס אֶל בֵּיתִי הַלַּיְלָה?
מִיהוּ הָאִישׁ הַשָּׁחֹר מִשְּׁחוֹר 
שֶׁמַּבִּיט בְּאִמִּי הַלַּיְלָה?
מִיהוּ הָאִישׁ שֶׁכְּמוֹ כֶּלֶב מַבְאִישׁ 
פּוֹרֵץ אֶת חַדְרִי הַלַּיְלָה? 

מִיהוּ הָאִישׁ שֶׁלִּמֵּד אֶת אִמִּי 
לֹא לִפְתֹּחַ לְזָר בַּלַּיְלָה?

וְאִמִּי פָּתְחָה בַּלַּיְלָה לְכָל אִישׁ,
זִכָּרוֹן שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁ
צוֹלֵחַ מַנְעוּל. הָאִישׁ הַשָּׁחֹר 
הַזָּר 

בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים 
חָזַר.

וְאִמִּי פָּתְחָה לוֹ בַּלַּיְלָה.

מִי זוֹ שֶׁגּוֹנַחַת מִבַּעַד לַקִּיר?
מִי זוֹ הַשְּׁקוּפָה שֶׁגּוֹנַחַת? 
מִי זוֹ שֶׁנִּפְתַּחַת לְגוּף עֲנָקִי מִבַּעַד לַקִּיר וְצוֹרַחַת? 

מִי זוֹ הַשְּׁקוּפָה שֶׁגּוּפָהּ מִתְכַּסֶּה בְּעוֹר כֹּה שָׁחֹר (לֹא מִלַּיְלָה)?
וְאַחַר כָּךְ שׁוֹכֶבֶת עִם קְרִיז מְיַסֵּר בְּאֶמְצַע הַדָּם וְלֹא דַּי לָהּ?
מִיהוּ הָאִישׁ שֶׁמַּפְשִׁיל אֶת אִמִּי מִכָּבוֹד וְתַחְתּוֹן בַּלַּיְלָה?

אוֹרְגְּיָה פְּרוּעָה שֶׁל יָרֵחַ חָסֵר
עִם הָאִישׁ הַשָּׁחֹר
וְהַלַּיְלָה.



 
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור