נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר איה אליה על נבדה של מיטל זהר
מתאים לך ככה שאת צוחקת יונה טפר שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב. בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.
כל ימיה ידעה רינה שחרב מונחת בין כתפיה, והיא גדלה ללוותה באשר תלך. כך נפתחת הנובלה "רוב הלילות" המספרת את סיפורה של רינה. שמותו הפתאומי של בעלה מחריב את סדרי חייה השגורים ומחייב אותה לראשונה לבוא חשבון עם עצמה ועם עברה הנעלם. כתיבתו של בני מר מזמינה את הקוראים להתעכב עליה. לקרוא בה לאט. שפתו היא עברית יהודית. הנובעת מן הספרות העברית הקלאסית, דתית כחילונית, ופונה עורף, כמעט במפגיע, ללשון הדיבור היומיומית ולשפת העיתונות והטלוויזיה. אף-על-פי-כן מצליחה עברית מורכבת זו לשקף נאמנה את זמנה ואת מקומה, כשם שזרותה של רינה מלמדת דבר-מה על הווה הישראלי.
נוסף לנובלה מחזיק הספר שני סיפורים קצרים. "חנוכה" ו"מרטין", שגם גיבוריהם מתגלים באור דמדומים ואף הם מתאפיינים ברגישות לשונית נדירה.
בני מר נולד ב-1971. מתרגם מיידיש ומצרפתית ומבקר ספרות. חי בתל-אביב.
.JPG)
