נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר איה אליה על נבדה של מיטל זהר
מתאים לך ככה שאת צוחקת יונה טפר שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב. בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.
היא חייבת לפעול מיד, לפני שההחלטה תתעפש. כל דקה חשובה ואין לה מושג מה לעשות, איך לפרוט את המטרה הסופית לפעולות. כמה מעט היא יודעת על עולמם של החפצים, מה נעים להם, מה הם אוהבים, אם קיים בכלל דבר אחד שיכול לגשר על ההבדלים בין קשי-עורפו של השטיח החום(המעוטר בדוגמה גיאומטרית פשוטה כתוכנית של דירה) לגנדרנות הנבולה של נוצת טווס מכורסמת, להתרפסותה של מגבת לחה. ודווקא היא צריכה לגלות את הסוד. היא שאין לה מושג על שום דבר. 'טבע דומם' הוא ספר המדבר אלינו מתוך תודעתה של ילדה מרדנית. למרות תחינות חוזרות ונשנות של הוריה היא מסרבת בעיקשות להשלים עם ההפרדות בין עולם הדיון לעולם המציאות. גיבורת הספר מתקשה למשל להאמין שלרהיטים, כלי-בית, בגדים וצעצועים אין רגשות . כל-מיני דברים מובנים מאליהם לכאורה, מעוררים בה פליאה וחוסר-אמון. זהו ספר על הכוח היצירתי הטמון בהתנגדות לחוקי המציאות ועל קסמיה ומחיריה של ההתנהלות על קו הגבול שבין טירוף לשפיות.
.JPG)
