ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 יאיר אסולין מנסה לפצח את סוד הישראליות

"כי זה כל הספר הזה - פה ושם בארץ ישראל גרסת 2020. זהו מסע אל תוך הפצעים השותתים של ישראל, וכאלה אינם חסרים".
"זהו אכן סיפורה המדויק של ההישרדות הישראלית 2020, ואסולין הוא מטובי מספריה".
אברהם בורג על במקום  יאוש | יאיר אסולין
 
 
תום שפירא, הארץ, על הקסטה השחורה
 
אסירים, שיכורים ונערות הפקר בספר הזמר החדש 
ספרם החדש של תמר ז"ל ועמוס רודנר הוא המשכו הישיר של הספר "זמר'ל", ובו שירי יהדות מ'תחתית החבית'
יעקב בר-און עם צאת הספר
 ממזמר'ל 
 
 
 אולי עוד תצמח מהקורונה תנועת חסידות חדשה
בין לימוד תורה בתנועת המקויה היפנית לעיסוק בשבת דרך זן־בודהיזם, המשורר הרב אלחנן ניר מחפש עניין באזורים "הרחוקים, ללא נקודות ההשקה"
 • לרגל צאת ספר שיריו גוף שנתת בי , הוא מספר על הקיום החדש שהולידה המגיפה ועל חילופי הדורות בציונות הדתית 
 
קווים לדמותו של המוח הישראלי
גמיש אך מבורדק, חכם אך רגשי - ואיינשטיין דווקא היה גאה בו. פרופ' גד יאיר מפענח בספרו החדש את המוח והחשיבה הישראליים, ומסביר למה מדעניות ישראליות נחשבות בעולם ל"סופר וומן" ולמה האקדמיה שלנו היא בסך הכול "פייק אקדמיה"
רן בן-נון עם צאת הספר המוח הסורר- הזמנה לפגישה עם המדע הישראלי' של גד יאיר.  
 
 רציתי להשמיע את קולם של הסובלים מאלימות
בלצאנו על הסיפור שמאחורי ספרו ועל איטליה בימי הקורונה. ראיון עם
 מארקו בלצאנו שספרו לא אזוז מכאן ראה אור לפני מספר שבועות
 
 
 
יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן
תמר רותם על  קוֹרִיגדוֹרָה מאת גֵייל ג'ונס 
 
שירה צלולה ומדוייקת כל כך
שירה המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות.
 
אלי הירש על
שאשה אינה אלוהים, ספר השירים של רוחמה וייס
 
מתי יונח לך ארצי, ארצי העשנה — שנתיים אחרי מות חיים גורי, ספר חדש
שנתיים אחרי מותו של חיים גורי השלימו אשתו ושלוש בנותיו את הוצאת ספר שיריו האחרון, אל המקום האחר, והן מספרות על לבטי העריכה ועל החיים עם האדם המורכב שידע בעל פה אינספור שירים ושכתב על עצמו: "אני מלחמת אזרחים"

כתבה של גילי איזיקוביץ
 

 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
רק שלא יגיד את המילה הזאת | יעל נאמן ברק
Share


יעל נאמן  ברק

רק שלא יגיד את המילה הזאת

רק שלא יגיד את המילה הזאת, רק לא אותה.
עמדתי בלב הולם מול אלעד וייסברג ופני לוהטות. נדב עמד לידי כשהשפה התחתונה שלו רועדת.
"מפגר. לך מכאן. מפגר."
המילה נאמרה. וכמו תמיד, ברגע הזה, רציתי  להכות אותו בפָּנים המחודדות שלו, לגרום לו לבכות ולרוץ הביתה.
"אתה מפגר בעצמך" אמרתי בשקט. "אתה דביל ואידיוט ומגעיל. מי בכלל רוצה לשחק איתך. בוא נדב, נלך."
אבל נדב לא ויתר. ביד אחת, נוקשה וחסרת שליטה, ניסה להכות את אלעד. אלעד התחמק מהמכה בקלילות וצחק. "אני יכול לגמור אותך במכות עכשיו, אבל אתה סתם חתיכת מפגר."
תפסתי את נדב  ביד ומשכתי אותו. שיבוא כבר. לפני שאלעד באמת ירביץ לו. אבל הוא כבר היה בתוך ההתקף. היד שלו התרוממה, לא מכוונת, והִכתה אותי ישר בפנים. אלעד שוב צחק. הרגשתי את הגוש בגרון. לא עכשיו. לא עכשיו. תתאפקי.
"חתיכת אידיוט," אמרתי לאלעד, "יש לך צחוק של אידיוט."
"תיזהרי," אמר אלעד וקירב את אגרופו לפני. "את תחטפי גם ממני ולא רק מהאח המפגר שלך."
"אני לא פוחדת ממך,"אמרתי בקול רועד, "רק תנסה לגעת בי, ותראה איך תסתבך."
אלעד הסתכל לצדדים. לא היה אף אחד בסביבה. רק כמה ילדים מכיתה א', חברים של יוני, היו באימון כדורגל במגרש.
"תיזהרי," אמר שוב, והלך.
הסתובבתי והלכתי הביתה. נדב הלך אחרי. השפה שלו עדיין רעדה מאוד.
"אני אהרוג אותו," הוא אמר לי. "אני ארסק לו את הצורה."
כשהגענו הביתה ראינו את יוני יושב מול הטלוויזיה ואמא ישבה לידו וקיפלה כביסה. נכנסתי ישר לחדר שלי, נשכבתי במיטה עם הספר שלקחתי מהספרייה בצהריים.
אמא הופיעה בפתח.
"מה קרה?" שאלה.
"כלום" אמרתי בלי להוריד את העיניים מהספר.
"את מוכנה לענות לי?" כעסה.
"אלעד וייסברג קרא לנדב מפגר."
"ומה עשית?"
שתקתי. רואה את המבט המתקדר בעיניה.
"את רוצה לומר לי שעמדת שם ונתת לו לקרוא לאח שלך בשמות ולא אמרת כלום?"
"אמרתי לו שהוא בעצמו מפגר."
"זה חייב להיפסק" רתחה אמא. "אני מתקשרת לאמא של האלעד הזה. אני כבר אַראה לה מה זה לגדל ילד מגעיל כזה."
רק לא זה, בבקשה שהיא תירגע  ותוותר על הרעיון, התפללתי. דִמיינתי את אלעד וייסברג מחקה את המשפטים הנוזפים שלה, מול כל ילדי השכונה.
עקבתי אחריה בזווית העין. היא הלכה לתלות כביסה. כשסיימה עברה ליד הטלפון, אבל לא הרימה אותו, אלא המשיכה למטבח להכין ארוחת ערב. נשמתי לרווחה.

למחרת בבוקר כשקמתי, נדב עוד היה בבית. ההסעה שלו, שתמיד מגיעה מוקדם,  איחרה היום. אמא דיברה בטלפון והסתובבה בחוסר מנוחה.
הערתי את  יוני. עזרתי לו להתלבש והכנתי לשנינו כריכים. אמא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי. היא ניסתה לברר האם ההסעה תגיע באיחור או לא תגיע בכלל. נדב עמד לידה בפנים מבוהלות ושאל שוב ושוב: "אז איך אני אגיע לבית ספר? איך אני אגיע?"
ניסיתי לקלוע לעצמי צמות, אבל לא הצלחתי. בסוף עשיתי קוקו רגיל ויצאנו. נתתי יד ליוני כשחצינו את הכביש בדרך לבית הספר. היד שלו בידי הייתה כל כך מתוקה ונעימה. רציתי שהיא תישאר שם, אבל יוני הבחין בגיל ודני ושמט את ידו.
"איפה היית אתמול, למה לא באת לאימון?" שאל גיל.
"הייתי חולה," ענה יוני.
ידעתי שהוא משקר. אתמול כשנדב אמר שהוא יוצא לשחק במגרש בו מתקיים האימון של הקבוצה של יוני, יוני – אחי הקטן -  נהיה מיד חולה, והודיע שהוא לא יכול ללכת לאימון.
"רוצה לבוא אלי היום לשחק  בפלייסטיישן?" שאל גיל.
"כן," ענה יוני.
הוא תמיד שמח ללכת לבתים של החברים שלו. שם אין סיכוי שייתקל  בנדב.
הגענו לבית הספר בדיוק בצלצול. רציתי לתת ליוני נשיקה, אבל הוא השתמט ממני במהירות ורץ לכיתה שלו.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי את אלעד וייסברג עומד בפינה מוקף בבנים. הוא סיפר משהו, והם  צחקו. הפנים שלי התלהטו. התיישבתי במקום שלי והוצאתי את הספר השני שלקחתי אתמול מהספרייה.
המורה יהודית נכנסה ואחריה רוני שעשתה פרצופים מצחיקים מאחורי גבה. התאפקתי בקושי שלא לצחוק. רוני התיישבה לידי ומיד התחילה לבלגן את השולחן. חתכה ניירות ועשתה מהם מטוסים. פיזרה את הטושים מהקלמר שלי. ציירה על השולחן לבבות וכתבה מצד אחד רוני ומהצד השני תמר. הלב שלי התרחב מאהבה אליה.

בסוף היום ביקשה ממני המורה יהודית לגשת אליה.
"תמר, את זוכרת את המבחנים שעשית לפני חודש, בתחילת השנה? ובכן היום הודיעו לי שהתקבלת לתוכנית העשרה  של הטכניון. את יכולה לבחור איזה חוג שאת רוצה. פעמיים בשבוע אחר הצהריים תיסעי לטכניון. קחי את הטפסים האלה, צריך  להחתים עליהם את אבא ואמא."
ריחפתי באוויר. כל כך רציתי להתקבל. ידעתי כמה זה ישמח את אבא. לא יכולתי להתאפק והתקשרתי אליו לעבודה.
הקול שלו בטלפון לבש את הטון הגאה והמאופק: "את רואה,  תמר, תמיד אמרתי לך שאת  מוכשרת, מחוננת ממש."
רצתי לרוני. דילגתי במדרגות לקומה השלישית, מאושרת כל כך עד ששכחתי שאלעד וייסברג גר בקומה השנייה של אותו בניין.
הוא עקב אחרי עוד מהקומה הראשונה, אולי עוד מהחלון וחיכה לי בפתח הדלת. כשראיתי אותו, קפאתי במקום לרגע, ומיד המשכתי.
"שמעתי שהתקבלת לחוגים בטכניון."
לא עניתי. מאיפה הוא כבר יודע?
"שוויצרית. את הילדה הכי שוויצרית בכיתה."
עקפתי אותו במהירות, נכנסת לאזור העציצים של רחלי, אמא של רוני.  עשרות עציצים מילאו את המדרגות והיה צריך לדלג מעליהם כדי להגיע לדלת הדירה, עליה היו מודבקות גלויות מצוירות ומצחיקות שרחלי אספה במשך שנים.
רחלי חיבקה אותי בחום.
"תמרינ'קה, כמה טוב שבאת, בדיוק אני מכינה שוקו עם גלידה, רוצה גם?"
רחלי, מורה לאמנות גדולת מידות ורחבת לב, גידלה לבד את שתי בנותיה, רוני ואחותה הקטנה גליה. אביהן עזב מזמן. לעתים רחוקות הוא היה מגיע לקחת את רוני וגליה לפגישה איתו. אחרי כל פגישה כזאת, היה אפשר לפגוש את רוני  על המגרש משחקת כדורגל עם כל הבנים של השכונה ובועטת בכדור בחמת זעם.
"התקבלתי לטכניון," אמרתי לרחלי.
"זה לא קצת מוקדם בגילך?" צחקה רחלי.
"לא," הסמקתי, "לחוגים."
רחלי לא התרגשה, "בהצלחה מתוקה. רוני בחדר" אמרה לי בחיוך.
רוני הייתה בחדרה ושיחקה במגזרות נייר שהכינה.
"חבל שאין לך אופניים," אמרה, "היינו נוסעות קצת במגרש."
שתקתי. לא אמרתי לה שאף פעם לא רכבתי על אופניים ואני אפילו לא יודעת לרכוב.
ישבנו במרפסת שלהם ושתינו את השוקו עם הגלידה.
למטה ראיתי את אלעד וייסברג משחק ברחוב עם כמה בנים מהשכונה. פתאום ראיתי את נדב מתקרב ונדרכתי.
"הנה האח שלך." אמרה רוני שהבחינה בו גם היא.
המשכתי להסתכל בלי לדבר.
אלעד וייסברג לקח דלי ישן שהיה זרוק בגינה, פתח את הברז, ומילא אותו במים עם הצינור. כשהדלי היה מלא,  הוא ניגש לנדב ורוקן אותו עליו בבת אחת. אחר כך  הרים את מבטו והסתכל  ישר למרפסת של רוני במבט של ניצחון.
נדב היה רטוב כולו. שערו נטף מים, ומחטי אורן שכנראה היו בדלי הישן, נדבקו לבגדיו ולשערו. ידעתי שהשפה שלו רועדת ושהוא מבוהל.
"מנוול," צרחתי מלמעלה, "חכה תראה מה אני אעשה לך."
"כן מה תעשי לי?" התגרה בי אלעד וייסברג בצעקה כשמאחוריו עומדים חבריו מהשכונה. אחד מהם היה תמיר, בן השכנים מהקומה למעלה בבניין שלנו.
לפני שעניתי לו ראיתי את אמא שלי שועטת במורד הרחוב. היא הייתה לבושה בבגדי בית, חגורה בסינר מקומח ואת הזעם שלה יכולתי לחוש עד לקומה השלישית בביתה של רוני.
היא נתנה מבט אחד בנדב ומיד באלעד וייסברג שעדיין אחז בדלי. בלי לומר מילה קרבה אליו והנחיתה סטירה עזה בפרצופו.
"אני רוצה לראות שעוד פעם אחת תיגע בו." סיננה, ומיד אחזה בידו של נדב שהלך איתה בשקט.
צנחתי על הכיסא בבית של רוני. תחושת אסון הציפה אותי. רחלי באה וחיבקה אותי בזרועותיה הגדולות.
כשהרמתי את ראשי הרחוב היה ריק.


פרקים ראשונים נוספים >>>

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור