לעיתים קרובות מקבלת אני מכתבים מילדים הקוראים את סיפורַי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: "האם זה היה באמת?" והנה, לא תמיד יכולה אני לענות על השאלה הזאת בחיוב, שכן, כשסופר כותב, כותב הוא על דברים שהיו ושלא היו, כי לכתוב ספרים פירושו של דבר לדעת להמציא סיפורים על אנשים שלא היו ועל מעשים שלא היו, אבל להמציא אותם כך שהקורא יאמין שהיו באמת. ולמה מאמין הקורא שהיו הדברים האלה במציאת ושהילדים והאנשים שעליהם מסופר באמת היו, ושהסופר הכירם? על כך יש תשובה פשוטה: כאשר סופר ממציא את גיבורי סיפוריו ואת מעשיהם ומעלליהם הוא חושב עליהם כל כך הרבה עד שהוא יודע עליהם פרטי-פרטים, אפילו פרטים שאיננו מספר בספר; כי בשעה שכותבים ספר מספרם רק את המעניין על בני האדם ועל מעשיהם, ועל הבלתי מעניין שותקים. ממש כמו בחיים – כשמספרים למישהו אחר ....