ילדה קטנה עומדת באמצע הדרך, מביטה על מונית מתרחקת. כתם שחור, קטן יותר, קטן עוד יותר, ועוד רגע המונית נעלמת במורד הכביש. איזה כביש, דרך אספלט. ילדה בחצאית פְּליסֶה משובצת בגוונים של כחול ואדום מרימה יד מהוססת, מנפנפת לשלום ולוחשת ללא קול: אימא. רק שנים רבות אחר כך אבין שזה היה הרגע שעיצב את חיי."אפילו אימא שלך לא רוצה אותך," מקניטים אותה ילדים בשכונה כשהם כועסים עליה, אף על פי שבימים רגילים זו חבורת ילדים מגובשת והיא ילדה חברותית למדי ואפילו שובבה, אם כי היא לא ילדה שמחה. לימים תהפוך להיות סוררת ומורדת, כי מה שמהדהד חזק מכול הוא אותו משפט אקראי ואכזרי של משחקי הילדים, שהרי אם אימא שלה נטשה אותה סימן שהיא לא אוהבת אותה, ואם אימא שלה לא אוהבת אותה אז איש בעולם לא יכול לאהוב אותה. וגם אם זה לא מדויק, באותה עת זה היה קרוב למציאות של חייה. האמת היא ...