השמש היא כוכב קר. לִבּה, מדקרות של קרח. אורה, חשוך חמלה. בפברואר, העצים מתים, הנהר מאובן, כאילו המבוע חדל לפלוט מים והים לא יכול לבלוע עוד. הזמן קופא. 

בבוקר, שום רחש, שום ציוץ ציפורים, שום דבר. ואז מכונית, ועוד אחת, ולפתע פתאום צעדים, דמויות בלתי נראות. המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם. יום שני, העיר זעה תחת כסות הערפל. אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס, מפלסים את דרכם אל הקומה העליונה ואז חולמים בהקיץ בצינה הכבדה. אלא שה־ 20 בפברואר באותה שנה לא היה יום ככל הימים. ובכל זאת מרביתם שקדו על מלאכתם כל שעות הבוקר, משוקעים בתרמית הגדולה והמהוגנת של העבודה, באותן תנועות קטנות שיצוקה בהן אמת דמומה, יְאוּתה, המצמצמת את כל עלילות קיומנו לכדי פנטומימה עמלנית. כך חלף לו היום, שלֵו ושגרתי. ובזמן שכולם נעו הלוך ושוב מהבית לבית החרושת, מהשוק לחצר הקטנה שבה נתלית הכביסה ...