די, אמא, אני רוצה שתמותי כבר. מיציתי. גם  בפנים היפות שלך או במה שנותר מהן, אני רואה את המיצוי הזה. בשבועות האחרונים התחלתי להבין שאמא כבר ממש לא כאן. לא, היא לא מתה, ליבה עדיין פועם, המערכות החיוניות מתפקדות, כמו שניסחה דוקטור אביטל, הרופאה של הבניין, אבל בשרה מצטמק, מתפוגג. אני רוצה שהיא תישן ולא תסבול, כי היא בוכה ומתפתלת, עורה משובץ מדבקות נרקוטיות ומערכת העיכול רכה וסמרטוטית מרוב יוגורט קרלו וסמים מרוסקים. מצידי שתעשן ג'וינטים כל היום וכל הלילה, רק שתחדל מהבכי הזה. ופתאום מחרידה אותי המחשבה, הדיור המוגן שעל ראש גבעת הקיבוץ הוא כמו בתי התינוקות שבמורד הגבעה, שניהם מאוכלסים יצורים עדינים, אלה בראשיתם ואלה באחריתם, מחותלים, מלעלעים רסק, בוכים, מחייכים במודע או שלא... להמשך >>>