"אתה לא תאמין, יש ירח בחוץ," היא אמרה והצביעה לכיוון השמיים, על אף שכבר מזמן הלילה נגמר. "בוא תראה," היא אחזה לי ביד ומשכה, אל מחוץ למועדון שהיה חשוך לגמרי והומה אנשים (ועננים של עשן) שנראו בעינינו רבים יותר משהיו באמת. יצאנו החוצה מובסים. המומים מהמחנק, מהקולות, אל רחוב יפואי, יום שבת וכבר כמעט בוקר. נשמנו בהקלה את האוויר והתחלנו ללכת, הירח עוד עמד, צנוע, דק, בין שני בנייני אבן ישנים בטיילת של יפו. טיפה קטנה מלוחה של זיעה זרמה מהחזה שלו, קצת מתחת לצוואר, והתגלגלה מהחולצה אל תוך המכנסיים הקצרים האדומים דהויים, עד שנפלה בעדינות, לא מורגשת כמעט, על המדרכה הלוהטת ברחוב בן יהודה, יום שבת בצהריים, בכניסה לבית קפה, שתור ארוך של אנשים, רובם צעירים, רובם יפים, השתרך בפתחו. יום של קיץ. על אף שעוד לא אפריל אפילו ובתחזית אמרו שמחר אולי ירד קצת גשם ורק פורים עכשיו... קיץ. שרב. הוא בקושי ...