אשריי, יתום אני
מאת: דבי אילון
"נראה שאין שום דבר אחר מעניין במיוחד. הו, כן, לא הבחנתי... יש כאן זחל משונה של עש-מים... כאן, רואה אתה? המ... נראה שהוא עשה לו בית מקונכיות של רכיכות מסוימות... זה באמת נחמד מאוד."
בתחתית הבקבוק הקטן היתה מין תיבה מוארכת, ומידתה חצי אינטש, שנראתה כעשויה משי, והיא מלאה שבלולים שטוחים, זעירים ככפתורים. מקצהו האחד של מעון מקסים זה הציץ בעל הבית, יצור חסר-חן, דמוי זחל, עם ראש של נמלה. הוא הזדחל לאיטו לאורך הזכוכית, וגרר עמו את ביתו היפה.
"פעם עשיתי ניסיון מעניין", אמר תיאודור. "תפסתי כמה מן ה... המ... זחלים הללו, והסרתי את שריונותיהם. כמובן, זה אינו פוצע אותם. ואז שמתי אותם בכמה צנצנות, שהיו בהן רק מים צלולים, ללא כל... המ... חומרים שבהם היו יכולים לבנות תיבות חדשות. ואז נתתי לכל קבוצת זחלים חומרי בניין בצבעים שונים: לכמה מהם נתתי חרוזים ירוקים וכחולים, זעירים מאוד. לאחרים נתתי רסיסי לבנים שרופות, חול לבן, ואפילו קצת... רסיסי זכוכית צבעונית. כולם בנו בתים חדשים מהדברים האלה, ועלי לומר, שהתוצאה היתה מאוד מעניינת וגם... המ... צבעונית. הם בהחלט אדריכלים נבונים מאוד."
נגיד שאבא שלכם היה מת כשהייתם בני שלוש, והייתם נשארים עם אמא ועם שני אחים ואחות שגדולים מכם ב-8-13 שנים. נגיד שאחר כך, בגיל שלושים בערך, הייתם כותבים ספר שמבוסס על מה שקרה לכם ולמשפחתכם כשהייתם בני 10-15. לא הייתם זורקים כמה מילים על אבא, איך הוא מת, מה אמא שלכם או האחים והאחות שלכם אומרים עליו? אז זהו, שאם אתם ג'ראלד דארל, כנראה שלא. משפחתי וחיות אחרות (וגם ספר ההמשך שלו, חיות, ציפורים וקרובים) מספר על השנים שג'רי חי עם משפחתו באי קורפו. הוא היה יתום מאב, ללא ספק, אבל הדרך היחידה ללמוד זאת מהספר היא מהערה שלו בפרולוג, ש"אמי עומדת על כך שאסביר כי היא היתה אלמנה; לעולם אינך יכול לדעת – כך העירה בטעם רב – מה עלולים בני אדם לחשוב". השאר, כמו שאומרים, שתיקה.
טוב, לא באמת שתיקה. שני הספרים הם רצף מהמם של אנקדוטות נוגעות ללב ומצחיקות עד כאב בטן שבהן מככבים המשפחה האקסצנטרית של ג'רי, תושבי האי האקסצנטרים לא פחות, החברים האקסצנטרים עוד יותר של לארי, אחיו הבכור של ג'רי וסופר ידוע בזכות עצמו, ולא פחות חשוב – שלל יונקים, ציפורים, חרקים וחיות מים שג'רי חקר בהתלהבות בשנים שבילה על האי. הדמויות הבולטות ביותר הן אותו לארי, המתואר בספר כדמות נלעגת להחריד, ספיירו, נהג מונית קולני עם גרסה משלו לאנגלית, שלוקח את המשפחה תחת חסותו ודואג לכל צרכיה לאורך שנות שהותה באי, וד"ר תיאודור ("תיאו") סטיפנידאס, שהופך במהרה לידיד המשפחה ולמורה הרוחני של ג'רי, שותפו למחקר ומדריכו בסודות הזואולוגיה למתחילים.
בנעוריי קראתי את שני הספרים האלה עשרות פעמים. את המשפחה של ג'רי הכרתי טוב יותר משהכרתי את המשפחה שלי (לא חוכמה, הם היו הרבה יותר מעניינים). ידעתי בעל פה את כל האנקדוטות, חידודי הלשון, המובאות בפתחי הפרקים והסיומים רוויי הערגה שלהם. אבל אולי רק עכשיו, בפרספקטיבה של שנים, אני יכולה לומר מה גרם לי להיקשר אליהם כל כך. זו לא רק העובדה שהם הצחיקו וריגשו אותי עד דמעות; זה בעיקר מה שלא נאמר שם, מה שבצבץ מבין המלים: העובדה שהספר הזה היה, יותר מכל, ספר על אנשים שאיבדו איזה גרעין בחייהם ומאז הם עסוקים במאמץ להטליא ולהמציא את עצמם מחדש סביב הגרעין החסר הזה, שאינו מוזכר כמעט אף פעם. לארי ושאיפותיו הספרותיות; לזלי ומסעי הציד הבלתי נלאים שלו; מארגו עם השיזוף, הבגדים והבחורים. לואי, האם, עם הבישול והגינון; ומעל לכל ג'רי, עם האיסוף והתצפית האובססיבית בכל מה שרוחש ורומש סביבו, והאימוץ הסדרתי של דמויות אב בכל מי שיכול ללמד אותו משהו. מישהו לקח את המשפחה הזאת, הרבה לפני שהספר התחיל, קילף ממנה את השריון והניח כל אחד בצנצנת עם חומרי בניין בצבעים שונים. החומרים היו צבעוניים מאוד ושונים מאוד, ומה אתם יודעים, מתברר שהם אכן היו אדריכלים נבונים מאוד.
* דבי אילון היא עורכת בסדרת קו-אדום