השיר נְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס שהתפרסם לראשונה ב-5.2.1943, הוא השיר הראשון שפרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון דבר. הוא למרות שעברו עשרות שנים מאז כתיבת השיר, כאז גם היום הוא אקטואלי.
אלתרמן מצביע בו על הקשר בין האנטישמיות ובין מאמצי המשטרים הטוטליטריים להשתלט על העולם, כשהוא מסיים בחוק הכללי-
זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם? –
זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם.
ואם אנחנו מדברים על משטרים טוטליטריים, מומלץ לקרוא את ספרה של חנה ארדנט- יסודות הטוטליטריות, בו יצאה חנה ארנדט למסעה אל לב האפלה של המאה שלה, המאה העשרים, ואל חקר הרכיבים והכוחות בעידן המודרני אשר בפעולתם ובהתרכבותם יחד התגבשו לתופעת הטוטליטריות, וספרו של תימוטי סניידר על הרודנות- 20 לקחים מהמאה העשרים.
.jpg)
נְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס
מאת נתן אלתרמן
מתוך: הטור השביעי א. תֵיאוֹרְיָה יוֹם אֶחָד אַרְכִימֶדֶס יָשַׁב בָּאַמְבָּט
(הַיָּשִׁישׁ הֶחָבִיב... הוּא רָבַץ שָׁם בְּלִי-סוֹף),
וְהִרְהֵר, בֵּין הַשְּׁאָר, בְּעֶרְכּוֹ הַנִּכְבָּד
שֶׁל הַכְּלִי הַנִּפְלָא
שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מָנוֹף.
וְרָגְשׁוּ הַשְּׁכֵנִים בַּפְּרוֹזְדוֹר כְּקַלַּחַת
וְחִכּוּ לְתוֹרָם וְרָגָזוּ: "וַי, וַי!
כַּאֲשֶׁר אַרְכִימֶדֶס נִכְנָס לַמִּקְלַחַת
זוֹ בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת... יֵשׁ לוֹ פְּנַאי".
"כֵּן... רַק פַּעַם אַחַת (זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה!)
בְּחָקְרוֹ אֶת מִשְׁקַל הַגּוּפִים-בַּמַּיִם,
הוּא הִקְדִּים וְיָצָא, וְנַפְשֵׁנוּ פָּרְחָה
בְּקָרְאוֹ 'אֶוְרִיקָה!'... וַתִּהְיֶה הָרְוָחָה...
וְגַם אָז זֶה נִמְשַׁךְ כִּשְׁעָתַיִם"...
כָּךְ רָגְנוּ הַשְּׁכֵנִים מִגָּדוֹל וְעַד קָט –
עַד יָצָא אַרְכִימֶדֶס מִתּוֹךְ הָאַמְבָּט.
הוּא יָצָא וּפָסַק: "הַמָּנוֹף... – כְּלִי נוֹשָׁן –
אֵיתָנִים בּוֹ רוֹדְמִים! הַכּוֹבְשׁוֹ – הוּא יִמְלֹךְ בּוֹ!
תְּנוּ לִי רַק, יַקִּירַי, נְקֻדָּה לְמִשְׁעָן,
וְתֵבֵל וּמְלוֹאָהּ אֶהֱפֹךְ בּוֹ!..."
אֶת פְּסוּקוֹ-הַנִּצְחִי שֶׁל הַשָּׂב מִן-הַסְּתָם
בְּנֵי הַבַּיִת שָׁמְעוּ וַיְחַיְּכוּ לֵאמֹר: שַׁטְיָה...
כַּמּוּבָן... וְעַל מָה לֹא יַחְשֹׁב בֶּן-אָדָם
בְּשִׁבְתּוֹ חֲצִי-יוֹם בָּאַמְבַּטְיָה?
– – אַךְ מֵאָז חָלְפוּ-גָּזוּ שָׁנִים וְתוֹרוֹת
וְאוֹתוֹ הַפָּסוּק הַתָּמִים
מְזַמְזֵם, מְזַמְזֵם בְּאָזְנֵי הַדּוֹרוֹת,
מְנַקֵּר כְּיַתּוּשׁ בְּדִבְרֵי-הַיָּמִים.
לֹא אֶחָד הַגִּבּוֹר שֶׁקָּרָא: – "קוּמוּ-בּוֹאוּ!
אֶהֱפֹךְ הָעוֹלָם אוֹ הַמָּוֶת אִישָׁן!"
וַיַּצֵּב מְנוֹפָיו-אַדִּירִים, אַךְ לַבֹּהוּ...
כִּי חָסְרָה לָהֶם רַק נְקֻדַּת-הַמִּשְׁעָן.
ב. פְּרַקְטִיקָה
וַיְהִי לַיִל
וּבְמִינְכֶן,
בְּסֵתֶר בֵּי-בִּירָה,
נִתְכַּנְּסוּ בְּנֵי-שָׂטָן שֶׁהִגִּיעוּ הָעִירָה.
– – שָׁם חָרְשׁוּ מְזִמָּה עַד הַשֶּׁמֶשׁ הֵאִירָה.
וּבַבֹּקֶר אָמַר הַגָּדוֹל-מִכֻּלָּם
לְרֵעָיו מִסָּבִיב: לַמְּלָאכָה, יְדִידִים!
הֶעֱמַדְנוּ מָנוֹף לְהִפּוּךְ הָעוֹלָם
וּנְקֻדַּת-מִשְׁעָנוֹ – הַשִּׁסּוּי בַּיְּהוּדִים.
וַיַּתְחִילוּ עוֹשִׂים! וְחוֹרְצֵי הַלָּשׁוֹן
מְרִיעִים לְמוּלָם! וּדְגָלִים וְקוֹל תֹּף!
וְהַדָּם הַיְּהוּדִי הוּא הַדָּם הָרִאשׁוֹן
שֶׁנִּתַּז עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּנוֹף.
וּבְאַרְצוֹת דֶמוֹקְרָטִים דֻּבַּר וְהֻחְלַט:
אַל נַחְרִיד נָא תֵּבֵל עַל עַמֶּיהָ!
הַמָּנוֹף הוּא פְּרָטִי וּנְקֻדָּה רַק אַחַת
מַקִּיזָה מִתַּחְתָּיו אֶת דָּמֶיהָ...
אָז הִרְבָּה הַזּוֹמֵם יְהִירוּת-וּשְׁקִידָה
וְרֵעָיו עַל-יָדוֹ
מְהַדְּסִים בְּהֶדֶס...
וְלֹא בָּן הָעוֹלָם שֶׁאוֹתָהּ נְקֻדָּה,
הַנְּקֻדָּה הַפְּרָטִית, הַיְּהוּדִית, הַיְחִידָה
תֵּהָפֵךְ לִנְקֻדַּת אַרְכִימֶדֶס...
וְיוֹרֶדֶת יוֹרֶדֶת זְרוֹעוֹ-שֶׁל-מָנוֹף
וּמֵחַיִל וָרֶכֶב
מַשְׁחִיר הַנּוֹף...
עַד נִשְׁמַע קוֹל חֵרוּק עַל הַגְּבוּל הַצֶּ'כִי
וּגְבוּל פּוֹלִין חָרַק אַחֲרָיו...
וִילָדִים אוֹתוֹ לַיִל הֵקִיצוּ בְּבֶכִי –
וְעָמְדוּ דֶמוֹקְרָטִים בּוֹהִים חִוְרֵי-לֶחִי,
וּבַחֹשֶךְ בָּכָה אַרְכִימֶדֶס הַשָּׂב...
וּפִתְאֹם – בְּלִי הִסְפִּיק מִי לִשְׁאֹל אֵי-וָאֵיךְ –
הִתְחִיל הָעוֹלָם מִתְהַפֵּךְ.
ג. חֹק
זֶה מַתְחִיל מִקְּטַנּוֹת, מִפָּעוּט-בְּפָעוּט,
זֶה מַתְחִיל מִשְּׁתִיקָה וּמֵאִי-הִתְעָרְבוּת,
זֶה מַתְחִיל מִבּוּרוּת הִיפֶּר-פַּרְלָמֶנְטָרִית
בְּחֻקֶּיהָ שֶׁל פִיסִיקָה אֶלֶמֶנְטָרִית,
זֶה מַתְחִיל מִשָּׁקוֹט וְחַפֵּה וְחָנוֹף
וּמֵחֹסֶר עִיּוּן בְּתוֹרַת הַמָּנוֹף,
זֶה מַתְחִיל מִידִיעָה מְנֻמֶּקֶת בְּלִי דַּי
מָה רָאוּי לְהַצִּיל וְאֶת מִי לֹא כְּדַאי,
זֶה מַתְחִיל מִכָּאֵלֶּה אֲשֶׁר מִיָּדָם
יְבֻקַּשׁ בְּיוֹם-דִּין חֵלֶק-מָה מִן הַדָּם...
זֶה מַתְחִיל... – אֲבָל לָמָּה נַגִּידָה עַד תֹּם? –
זֶה נִמְשָׁךְ עוֹד אֲפִלּוּ הַיּוֹם.
ל' ב שבט תש"ג
5.2.1943
חנוכת גן מאיר בתל אביב.
הגן נחנך על ידי ראש העיר ישראל רוקח ב־10 במרץ 1944, ועל אדמות שמשפחת שלוש תרמה לצורך זה. שבוע לאחר מכן פרסם נתן אלתרמן את השיר במסגרת 'הטור השביעי'.
גַּן-מֵאִיר בְּתֵל-אָבִיב
אִם נִזְכֶּה וְהַזְּמַן הַמָּהִיר
לֹא יֹאמַר לָנוּ פֶּתַע: הֶרֶף!
עוֹד נֵלֵךְ, יְדִידִי,
בִּשְׁבִילֵי גַּן-מֵאִיר,
נִשְׁעָנִים עַל מַקְלוֹת, עִם עֶרֶב.
נְהַלֵּךְ בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים
שֶׁדְּרוֹרֵי תֵּל-אָבִיב בָּם תִּסְעַרְנָה.
וּזְקָנֵינוּ יִהְיוּ אֲרֻכִּים,
הוֹי וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ תֹּאמַרְנָה.
הוֹי, וְכָל עַצְמוֹתֵינוּ, אָחִי,
תְּסַפֵּרְנָה זִקְנָה נֶאֱנַחַת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי,
אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם מַשֶּׁהוּ נַחַת.
מֵעָלֵינוּ יָנוּעוּ עֵצִים
שֶׁיֵּאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין-עַרְבַּיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם עֲצִיצִים
וְהִנֵּה רָאשֵׁיהֶם בַּשָּׁמַיִם.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַצָּעָה
בַּתַּקְצִיב הַשָּׁנוּי בְּוִכּוּחַ.
הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַרְצָאָה,
הַרְצָאָה עַל תָּכְנִית הַפִּתּוּחַ...
וְהִנֵּה בַּהֲדַר קוֹמָתָם
הֵם בְּרַעַשׁ וָרַעַד סְבָבוּנוּ.
הַשָּׁנִים שֶׁהִגְבִּיהוּ א וֹ תָ ם
הֵן אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁכְּפָפוּנוּ.
אָז נֵשֵׁב, יְדִידִי הֶחָלוּד,
עַל סַפְסָל מִתְפּוֹרֵר, בֶּן-גִּילֵנוּ.
וְצִפּוֹר עִירוֹנִית מִמְּחוֹז לוּד
תְּקַפֵּץ וּתְצַפְצֵף לְרַגְלֵינוּ.
הִיא הָיְתָה מִשְׁאָלָה עִיּוּנִית
וְעַכְשָׁו הִיא קוֹפֶצֶת בְּפֹעַל...
הִיא אֶחָד מִסְּעִיפֵי הַתָּכְנִית
שֶׁיָּצְאוּ בְּהֶחְלֵט אֶל הַפֹּעַל.
וְהַשֶּׁלֶט מִמּוּל יַאֲדִים:
"לֹא לִדְרֹךְ", "לֹא לִקְטֹף"... וַאֲנַחְנוּ
אָז נִזְכֹּר אֵיךְ הָיִינוּ טְרוּדִים
וְלִקְטֹף לָנוּ פֶּרַח שָׁכַחְנוּ.
וּנְעָרוֹת שֶׁטִּיְּלוּ פֹּה אֵי-אָז
בְּשָׁנִים רְחוֹקוֹת, בֵּין-עַרְבַּיִם,
הֵן תֵּשַׁבְנָה בָּאוֹר הַמּוּפָז
וְתִסְרֹגְנָה לַנֶּכֶד גַּרְבַּיִם.
וְסָבִיב נְעָרוֹת אֲחֵרוֹת
זֵרְעוֹנִים תְּפַצַּחְנָה פַּצֵּחַ...
כִּי בַּגָּן מִתְחַלְּפִים הַדּוֹרוֹת
וְהַגָּן מַעֲמִיק וְצוֹמֵחַ.
וְהָעִיר הַגְּדוֹלָה, הַצְּעִירָה,
שֶׁבַּתָּוֶךְ נָהָר יַעַבְרֶנָּה,
תִּתְנַשֵּׂא, כְּמוֹ גַּן סוֹעֵרָה,
וְאֵין כֹּחַ אֲשֶׁר יַעַקְרֶנָּה.
אָז נַבִּיטָה, רֵעִי וְאָחִי,
זֶה בָּזֶה, בְּבַת-צְחוֹק מִשְׁתַּכַּחַת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ קְצָת עֶצֶב וּבְכִי,
אֲבָל יֵשׁ בָּהּ גַּם מַשֶּׁהוּ נַחַת.
וְאַט-אַט, מִזִּקְנָה וְחֻלְשָׁה,
אֶת רָאשֵׁינוּ נַצְנִיחַ אֶל בֶּרֶךְ.
וִילָדִים יִקְרְבוּ בִּלְחִישָׁה
וְיֹאמְרוּ: נִרְדְּמוּ, בְּנֵי תֶּרַח...
כ"ב באדר תש"ד
17.3.1944