קלאריס ליספקטור האחת־והיחידה פרסמה את הספר הזה ב־1974, מעט לפני 'דרך הייסורים של הגוף', ושלוש־וחצי שנים לפני מותה. הסופרת הכי יוצאת־דופן ומקורית במחצית השנייה של המאה העשרים, שידעה כי האנושי שבאדם מוצא מקלט במחשבות משונות וחריגות, מדהימה אותנו גם כאן במשפטים, דימויים והבחנות, אשר כמותם לא נכתבו מעולם קודם לכן.
שני הסיפורים הפותחים את הקובץ מזכירים לנו את קלאריס של מיטב סיפורי 'קשרי משפחה'. בראשון קובעת אשה בת 70 להיפגש עם ידידים ליד אצטדיון, והיא גוררת את רגליה ותועה במסדרונותיו ואינה מצליחה למצוא דלת יציאה. האירוע קל־הערך הופך למבט על כל חייה האוזלים של מי שכלואה "אלמונית כמו תרנגולת" במהפכת הגוף המזדקן.
בשני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים לכאורה־מנוגדות, שחייהן התהפכו. האחת, זקנה הנוסעת ממגוריה אצל בִּתָּה אל הבן שלה, להישאר אצלו עד סוף חייה; האחרת, צעירה שבורת־לב הנעלמת לתמיד לאהוב לבה כדי "להתחיל מחדש את חייה בכל רגע, כמו הבועות במים המינרליים". השתיים טורדות זו את מחשבתה של זו, מגששות להגדיר את עצמן האחת לעומת האחרת, והקוראים מגלים כמה הן דומות. דווקא הצעירה מושווית כאן לַזקנה מן הסיפור הקודם, זו ש"אחת קלאריס" גרמה לה לצעוק "מוכרחה! להימצא! דרך! יציאה!"
אבל החל מן הטקסט השלישי, "סקירה יבשה של סוסים", שהם "חירות בלתי־מרוסנת", פורץ הסוס שיש במספרת, "צורתו מדברת": "אני אומרת מיד מה שיש לי לומר, ובלי סִפרות".
בדרך כתיבה פרובוקטיבית במפגיע, המתגרה ברהיטות הספרותית המוקפדת, עולים בספר אובייקטים, מקומות, תופעות ומצבים כאילו־יומיומיים, המדרבנים את הפראות החופשית המרהיבה של ליספקטור. המבט המיקרוסקופי בהם עתיר פרדוקסים קיומיים, המקרינים הזרה על העולם ועל מצבה של המספרת. למשל: קופיף זעיר כמו עכברוש מענג את הנוסעים באוטובוס; אשה אדוקה נרדמת בתפילה ונוטשת את קדושיה; אשה לא מובנת לעצמה עומדת בשש בבוקר מול עולם לא־מוכר, הים, נכנסת ומתקדמת, טובלת את ראשה, גומעת ושבה ושותה מי ים מכפות ידיה, המים נחבטים בה כמו אל דופנות ספינה, היא חוזרת לחוף, יודעת ששערותיה הנוטפות הן של טבוע.
הסיפורים האלה, על נשים שהולכות ומגלות את עצמן מול דבר־של־מה־בכך, שבים ומשרים אי־נוחות מהפנטת, אימה סתומה, והתפעמות מול פלאים לשוניים.