המלצות העורכים

ביקשנו מעורכות ומעורכי ההוצאה המלצות על ספרים.

הנה הן.

***
לרשימת הספרים ולהזמנה

***
ארז שוייצר, עורך ראשי, ממליץ על
זמן מיד שנייה | סבטלנה אלכסייביץ', כלת  פרס נובל 
בסמיכות זמנים מקרית, ואולי לא, ראו אור התרגום החדש והנחוץ של מירון רפופורט לספרו של פרימו לוי, אם זה אדם, ותרגומה המצוין של פולינה ברוקמן לספרה של זוכת פרס נובל, סבטלנה אלכסייביץ', זמן מיד שנייה. אפשר למצוא קווי דמיון אחדים בין השניים – פרוזה תיעודית, הנותנת מבט חודר בהיסטוריה ומבט צלול ואנושי להפליא באדם - אבל לא בשל כך חשבתי על לוי מיד כשגמרתי לקרוא את זמן מיד שנייה: מעטים הספרים שאתה נכנס אליהם אדם אחד ויוצא מהם אדם אחר. מעטים הספרים שלאחר קריאתם תפיסת העולם שלך משתנה, ולו במשהו. מעטים הספרים שבזכותם אתה מחליט לנסות להיות אדם טוב יותר. מעטים הספרים שבאמת, אבל באמת, אפשר להגדיר אותם קריאת חובה לכל אדם. חשבתי על לוי מיד כשהנחתי את ספרה של אלכסייביץ מהיד, כי כמו יצירת המופת העל-זמנית שלו, זמן מיד שנייה הוא, בעיניי, אחד מן הספרים האלה.



***
דבי אילון, עורכת, ממליצה על
מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים | ג'ואן גרינברג
כשהייתי בכיתה ה' בערך, בפעולת שבת של שבט ניצנים בנות בבני עקיבא סניף קריית אונו, המדריכה הנערצת שלי דבורה סיפרה לנו את העלילה של סרט שראתה באותו שבוע: מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. החניכה דבורה, שהיא אני, לא זוכרת כמעט כלום מהסיפור שלה מלבד העובדה שהוא הפחיד אותי וכישף אותי לגמרי. עברו אולי שמונה שנים עד שקראתי את הספר שעליו התבסס הסרט, והוא כישף אותי עוד יותר. הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מספר על התהליך שעברה הסופרת עצמה, ג'ואן גרינברג, שאובחנה בסכיזופרניה בנעוריה ואושפזה במחלקה סגורה וזכתה לטיפול נפשי נפלא והחלימה. שלושה דברים כישפו אותי במיוחד בסרט: העולם המיתי שהגיבורה, גם היא דבורה, בראה לעצמה, עולם של אלים אכזריים ששוררים בו חוקים נוקשים, שהיה לה מפלט מהעולם הממשי הכאוטי; התיאור הכואב של חיי המאושפזות במחלקה ושל רגעי החסד והאחווה המתקיימים ביניהן; והקשר העז שנרקם בין דבורה ובין המטפלת שלה, שבו הן מפענחות אט-אט את העולם הבדוי שבראה ומוצאות דרך ממנו בחזרה אל העולם הממשי. כפי שנאמר במפורש בשם הספר, היציאה אל העולם הממשי היא לא יציאה לגן של ורדים. המציאות שמצפה למחלימים ממחלת נפש חמורה היא אכן קשה וכאוטית, והספר לא עושה הנחות בתיאורה. אבל הוא מיטיב לתאר את הכלים והחוסן שריפוי קשוב ולא פטרנליסטי יכול להקנות למי שיוצא אליה. כמעט 40 שנה חלפו מאז שקראתי את הספר לראשונה. מאז חזרתי אליו עוד פעמיים או שלוש, והוא מעולם לא אכזב אותי. לאחרונה רוענן התרגום ויצאה מהדורה חדשה של הספר - מומלץ מאוד. 

***
נגה אלבלך, מנכ"לית ועורכת ראשית, ממליצה על
תפרים | ארז ביטון, חתן פרס ישראל
הספר תפרים הוא מעשה אמיץ ומרטיט לב. אם בספרו בית הפסנתרים חוזר ביטון אל ילדותו כתלמיד פנימייה בבית חינוך עיוורים בירושלים, בספרו "תפרים" הוא צועד צעד נוסף אחורה: אל הפציעה שנפצע מרימון יד בהיותו בן עשר, פציעה ששינתה את חייו. "מַה תַּעֲשֶׂה הָאֵם שֶׁבְּנָהּ הַבְּכוֹר / הִתְעַוֵּר פִּתְאוֹם / בָּבַת עֵינָהּ [...] וְעַכְשָׁו / אָחִיו הוּא בָּבַת עֵינָהּ / וְעַכְשָׁו / נִפְעָר בּוֹר בְּלִבּוֹ לְתָמִיד". יותר מאובדן מאור העיניים, אולי זה הכאב הגדול מכל: אובדן מקומו בחיק המשפחה. "נֶעֱלַמְתִּי פִּתְאוֹם וְאֵינֶנּי / וְלֹא הוֹסִיפוּ לַהֲגוֹת בִּי". המשורר בא חשבון עם משפחתו, מתבונן בחברו שיצא ללא פגע מאותה תקרית והיה בבגרותו לסבל, בעוד הוא עצמו "חי באירוע המכונן הבלתי נפסק של הפציעה," אירוע שהפך אותו "לאיש מוטרד כל הימים".
בגיל שמונים מעז ביטון לגעת בעומק הפצע של חייו. בגיל שמונים הוא גם מעז לגעת בכתיבה שאינה שירית. תפרים הוא פסגה ספרותית, ראשיתה שירה כואבת וסופה פרוזה לירית מרגשת ומרטיטת לב.
 

***
מוריה דיין, עורכת, ממליצה על
ספר יונה וולך | עורכות: דנה אולמרט ושירה סתיו
ספר יונה וולך הוא מפעל מרתק של כינוס מאמרים, רשימות וריאיונות, שנערכו עם יונה וולך לאורך השנים, לצד חטיבה של מאמרים ומסות שנכתבו במיוחד לספר זה. יונה וולך היתה דמות סוערת, אניגמטית, חריגה, אישה שתפקדה כיצירת אמנות מהלכת. השירה שלה השפיעה באופן עמוק על התרבות הישראלית. אני מוצאת את עצמי נזקקת, דווקא בימים הללו, העצובים והמפחידים כל כך, לשירה הפלאית של וולך. ליכולת שלה להתקיים כמה סנטימטרים מעל האדמה, בו בזמן שהיא מתפלשת בבוץ. לשאול שאלות גבוהות וארציות באותה נשימה. ממליצה לכולם לעיין בספר העמוק והמגוון הזה, שערכו דנה אולמרט ושירה סתיו.

 
***
יואב רוזן, עורך, ממליץ על
ג'אז | טוני מוריסון 
אין מי שכותב כמו טוני מוריסון, ואין ספר של טוני מוריסון שנכתב כמו זה. ג'אז (1992), הרומן השישי של הסופרת האמריקאית, הוא מעֵין המשך לחמדת, ספרה הנודע ביותר, זוכה פרס פוליצר לסיפורת. עלילת ג'אז נטועה דווקא בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, סביב חייהם של עבדים משוחררים או צאצאיהם בהארלם של ניו יורק, בשיאו של עידן הג'אז (על אף שהמילה עצמה, "ג'אז", לא מופיעה בשום מקום בספר מלבד הכותרת). נקודת הפתיחה פשוטה כשם שהיא סבוכה: ג'ו טרֵייס, גבר נשוי כבן 50, יורה למוות במאהבת שלו, דוֹרקאס בת ה-18, רק כדי שלא תברח לו. כתוצאה מכך, אשתו של ג'ו, ויולט, נטרפת לכדי אובססיה כלפי הנערה המתה ומשם הזמן כולו נפער: העלילה מתפצלת אחורה וקדימה, ותובעת תשובות לשאלה מהי אהבה המשוחררת מכבלים של עבדות; באלתור ג'אזי שהעניק למוריסון, שנה לאחר שראה אור, את פרס נובל לספרות. קטעי הערגה של הקול הדובר בספר (לא נדע מיהו עד העמוד האחרון) המדברים על העיר המודרנית נפלאים, ועמודי סיום כמו אלה של ג'אז הם פסגה.

***
מירי צפריר, משנה לעורך הספריה החדשה, ממליצה על
חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים | נטליה גינצבורג
חמשת הרומאנים הקצרים הללו, המקובצים כאן בנוסח עברי חדש, הם הנפלאים ביותר של נטליה גינצבורג. הגיבורות שלה מזדהרות בהם ביכולת שלהן לראות הכל – במשפחה, בין בני-זוג וגם אל תוך עצמן. הן חיות חיים שבורים, בחברה שלא תמיד מאפשרת לחלום, והן מספרות את הסיפור במעין מבט מן הצד, מלא פרטים וחד, ודרכו אנחנו יכולים להסתכל גם על חיינו-שלנו.
הקובץ כולל אף חמישה סיפורים קצרים המתורגמים בו לעברית לראשונה.
אוהביה של גינצבורג ימצאו בספר זיקוק של עוצמת כתיבתה, ואלה שטרם התוודעו אליה – זה הספר להתחיל בו.

***
אברם קנטור, עורך, ממליץ על
החבל | סטפן אאוס דם זיפן 
לכאורה סיפור פשוט על חבורת גברים מכפר נידח שיוצאים לברר מה הוא החבל שמצאו ליד כפרם. אלא שהסיפור מהלך לכל אורכו על חבל דק בין מציאות למטפורה. כולו מלא תיאורי אימה, ביערות, כמו במעשיות האחים גרים. לא ברור לאן יוביל אותם החבל להרמוניה חברתית או לכאוס.
ספר לא עבה, שההתרחשויות בו חלות בקצב מהיר מאוד ובכך לא מרפות לרגע את מתח העניין הרב, ועם זאת לא נעלמת לרגע ההרגשה שלא מדובר פה בהתרחשויות גרידא אלא שהן מעלות באופן סמלי ומטפורי את חידת הקיום האנושי  מבלי להציע פתרונות. מומלץ מאוד.
 
 
***
נרי אלומה, עורכת, ממליצה על 
מתחת לשמים השחורים | יוסי לוי בלז ודפני אסף
את הספר מתחת לשמים השחורים – שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה קראתי מתוך מעורבות רגשית גדולה, לא רק מפני שנושא האובדנות קרוב ללבי, אלא משום שהספר מצליח לנוע באופן מקסים ומרגש בעיניי בין הסיפור הפרטי ליריעה הרחבה, כבמין תנועת אקורדיון. הסיפור הפרטי הוא על חיילת שהתאבדה, ועל אמא שלה, דפני אסף, שמגויסת בכל מאודה למנוע הישנות של מקרים כאלה; זה המנוע שדחף אותה לצאת למסע כתיבת הספר עם שותפה יוסי לוי בלז, מומחה בתחום מניעת אובדנות. כמה טרגי שבמהלך הכתיבה נפטרה דפני מסרטן. 
מתוך הסיפור האישי יוצאים הכותבים ל-13 שיחות מרתקות עם שורה של אנשי רוח,  מדע ודעת, בהם הפסיכיאטר וחוקר המוח יורם יובל, ההיסטוריון יובל נוח הררי, היזמית החברתית עדי אלטשולר. כל דמות מביאה פרספקטיבה אחרת על הנושא. 
עולות לדיון שאלות כמו למה אנשים מתאבדים? האם דיבור על הנושא מעודד התאבדות? איך להתמודד עם כאב בלתי נסבל? האם יש לנו זכות או חובה למנוע מאדם שחווה כאב בלתי נסבל להתאבד? איך אפשר להציל חיים? ועוד שאלות רבות וחשובות.
זהו ספר ייחודי שכתוב באופן חי ונוגע, ומורגשת העבודה הרבה שהושקעה בו: עבודת חיים, עבודת רוח, עבודת לב. וגם עבודת עריכה משובחת של מוריה דיין קודיש. לדעתי זהו ספר חובה. ציון 10.

לרשימת הספרים