המסילה | הפתיחה

המסילה
ספרו השמיני של אסף שור

ארוחת ערב ברביעייה מובילה לעיוורון זמני. פגישת אהבים במלון אינה עולה יפה. רוכב קטנוע שנחלץ מתאונה מגיע לבית דודתו ומוצא שם דבר מפליא. על פני הקרקע עוצרת תנועת הרכבות – ובחלל שמתחת לקרקע ניכרים עדיין סימני החפירה העתיקה בסלע.בלשון מדודה ומדויקת, בכתיבה אינטימית ובהומור דק, אסף שור מצייר את דמותה של חברה המגששת באפלה. שלל הסיפורים, הדמויות והבלחי הזיכרון הנשזרים לאורך המסילה כמו מתכנסים אל אירוע המאיים להתרחש, ואולי כבר אירע וטרם התגלה במלוא משמעותו. בתנועתם המשותפת, הם חוברים ליצירת ספרות שאין כמותה."ללא ספק אחד הסופרים העבריים הטובים ביותר שכותבים כיום" (יוענה גונן, הארץ)

***

1.
ישבנו בקרון כולנו, לכודים איש־איש בתוך אופיו כמו בתוך גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר. ישבנו שם שווי ערך, סדורים ושקולים זה לזה כמו עלעלים על עמוד תפרחת. היינו יחד, אבל עדיין יחידים. כשהנערה נכנסה, כולנו הרמנו עיניים ולא ידענו למה. אולי בגלל המצח המגולה שלה, פרי תספורת משונה שהלמה אותה בכל זאת. אולי כי הפנים שלה היו במנוחה מוחלטת, ובכל זאת ניכרה בהן איזו דריכות – לא, לא דריכות. אולי איפוק. כאילו הפנים אוצרות ארשת או מסוככות עליה, ולא היה אפשר לדעת איזו. אולי כי נדף ממנה איזה ריח שאפילו לא ידענו שאנחנו מבחינים בו, אבל לא להגיב אליו היה משום מה בלתי אפשרי. רק מן הנימוס השפלנו את המבטים בכוח ונעצנו אותם במכשירי הטלפון וברצפת הקרון, בעקבות הנעליים ובמסטיקים המשוטחים ובעטיפת חטיף ריקה ששמט אחד הילדים. השפלנו אותם בזה אחר זה, כאילו היינו כולנו רכיבים של צעצוע מכני יחיד. כאילו רקם אותנו יחד מין תפטיר שהתעקש מבעד לסוליות הגומי השטוחות, מבעד לעקבים הגבוהים ולתחתית הסנדלים המיוזעת כשחלפה על פנינו בזרועות שנעו בקצב הצעדים שלה, שהיה גם קצב הלחש של הגלגלים, שגבר כדי נימה ושוב שכך ושוב ושוב. לא להרים את המבט אליה עלה לנו הרבה. המתח בשרירי הצווארים שלנו השתרג סביב עמודי השדרה הבלתי נינוחים, התיישב בישבנים שהתהדקו ואז נפלט אל הקרון בניע של כפות רגליים ובהתעקצצות העור שסביב הקרסוליים, בזיעה שנקוותה בחריצי ההבעה שהעמיקו עם הזמן שכבר עבר ושטפה על פני נקבוביות ובמורד האף.

היא התיישבה והושיטה יד למתוח את החצאית הצרה, הבהירה, ולכסות את הברכיים. בתוכה היו האיברים הפנימיים סדורים וצפופים, כמו אצל כולנו. בתוכה היו מיצי הקיבה והמזון המתעכל: חטיף השוקולד והבוטנים והחומרים המשמרים, כמה נגיסות תפוח שאת רובו שמטה אל תוך הפח בבית כשיצאה, וכבר התחיל להתחמצן. בתוכה היו פרודות האוויר שנשמנו גם אנחנו, קודם ואחר כך. בתוכה היתה, עם חברותיה ואיתנו בקרון, הביצית שביום מן הימים תוכל להיות למחצית של ילד.
אשה במכנסיים בהירים ובז'קט של תכלת נכנסה בעקבותיה, והצעדים שלה היו באותו אורך בדיוק. היא התיישבה והניחה את התיק לצדה על המושב הריק. היא נאנחה בקול כמו שעשתה כל בוקר, ושניים מאיתנו שכבר היו מורגלים בזה החליפו מבטים ידעניים. הם לא ידעו את שמה, ולא היתה לזה שום חשיבות. גם זה את שמו של זה הם לא הכירו, אבל זיהו את הפנים.

2.
זה לא היה הסיפור שלי, לא בהתחלה, ואני לא רציתי בו, אבל הוא התעבה סביבי כמו גולם של פרפר אחר.
כשנפגשנו, ארז ואני, היינו עדיין ילדים. הוא הגיע אלינו הביתה עם אמא שלו, שהיתה לרגע בת הזוג של דוד שלי. הם הגיעו אלינו שלושתם לארוחת ערב. דוד שלי, אני חושב, רצה להתפאר בה, אבל איש מאיתנו לא התרשם. היא עוד היתה יפה אז, כמובן. כל בנות הזוג שלו היו יפות, ואת כולן היה מביא לארוחות שישי אצלנו. אולי חשב שזה יאמר להן משהו עליו. אולי חשב שזה יאמר משהו לנו, ובייחוד לאח שלו, אבא שלי. אולי סתם כי לא היה לו כוח לבשל והמסעדות היו ביוקר. בדרך כלל לא היו להן ילדים, אבל לזו היה את ארז, וניכר בו שהוא בא באי־רצון. אוי, תראו, היא הכריזה כאילו הופתעה, אתם ממש באותו גיל שניכם, נראה לי שתהיו חברים טובים.
הסתכלתי עליו והוא החזיר לי מבט מתחת לפוני שנגזר בקו ישר לגמרי, והבוז שהוא רחש להכרזה הזו הדהד את שלי.
אולי תיקח את ארז לחדר שלך ותשחקו במשהו, אבא שלי הציע. גם לו לא היה כוח לטקסים האלה. קמנו שנינו, ארז ואני, וניגשנו אל החדר. היה קל יותר לציית ולא להתווכח. זה החדר, אמרתי והתיישבתי על המיטה. אתה רוצה לשחק במשהו?
לא, הוא אמר. יש לי את המשחק שלי.
נעלבתי אף שגם לי לא היה שום עניין במשחק משותף, ובעל כורחי גם התרשמתי, כנראה: האפשרות לסרב להצעה כזו היתה לגמרי מחוץ ללקסיקון שלי. היא לא עלתה על דעתי.
הוא התיישב על הרצפה עם המשחק האלקטרוני שלו. אני התיישבתי על המיטה שלי וקראתי ספר. גם כילד קראתי מהר, ואם אני זוכר נכון סיימתי אותו וכבר התחלתי את הבא בתור לפני שאמא נכנסה לקרוא לנו אל השולחן. היא הסתכלה עלינו יושבים בשקט, שנינו, והנהנה כאילו לא ציפתה לראות דבר אחר.
ומה אני שומעת?! אמרה אמא של ארז מבעד לליפסטיק הכהה שלה, שהיה סגול כמעט שחור, כשהתיישבנו. מתברר שבסוף החופש אתם עוברים לאותו בית ספר! זה לא נפלא?
ארז ואני החלפנו שוב אותם המבטים.

***

המסילה מאת אסף שור | עורך הספר: מוטי פוגל | ספרים פועלים - סיפורת