הספר העתיד לבוא: אסופה

"כתיבה מתחילה עם מבטו של אורפאוס, והמבט הזה הוא תנועת התשוקה המנפצת את גורלו של השיר ואת הדאגה לו, ואשר בהחלטה הזאת רוויית ההשראה וחסרת הדאגה, מגיעה למקור, מקדישה את השיר. אבל כדי לרדת אל הרגע הזה, כבר נדרש אורפאוס לכוחה של האמנות. פירושו של דבר: אין כותבים אלא אם מגיעים לרגע הזה, שלעברו אפשר לפנות עם זאת רק במרחב שנפתח על ידי תנועת הכתיבה. כדי לכתוב כבר צריך לכתוב. בסתירה הזאת ממוקמים גם מהות הכתיבה, הקושי הנעוץ בחוויה וקפיצת ההשראה."

כמאה שנים חי מוריס בלאנשו (2003-1907), איש למוד חולי, כמאה שנים של בדידות בתוך מרחב ספרותי, הרחק מן הקהל, במאבק עם הכתיבה ועם היחסים ההכרחיים עם בני האדם – כך תיאר את חייו של קפקא. האסופה שלפנינו מאגדת פרקים משני ספרים, המרחב הספרותי (1955) והספר העתיד לבוא (1959), ספרים בהם קיבץ בלאנשו טקסטים ביקורתיים שפרסם בשלהי שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50, שהשפיעו באופן מרחיק לכת על סופרים ואינטלקטואלים בשנים אלה.

בלאנשו מקדיש כאן דיונים רחבים לפרויקט ה"ספר" של מלרמה, לאלגיות של רילקה, לטרילוגיה של בקט, ליומניה של וירג'יניה וולף ולחיבורו של רולאן בארת, דרגת האפס של הכתיבה. אך לבה של כתיבתו אינו ביאור, פרשנות או מתודת קריאה. דרך הקריאות הללו המקיימות שיחה אינסופית עם הוגים ויוצרים עתיקים ומודרניים הוא טווה ופורם לסירוגין את "המרחב הספרותי", מרחב כתיבה הכרוך בגלות קדומה מן החיים, מרחב שאינו פרי של רצון ותודעה, מרחב שהוא מכנה גם "מרחב המוות".

אסופה זו מאפשרת לנו להתוודע למילונו הייחודי של בלאנשו ("החוץ", "הלילה האחר", "הניטראלי") הנע בין שני מיתוסים, שני סיפורי מסע, בין מסעו של אודיסיאוס לבין מסעו של אורפיאוס, בין שירת הסירנות לדמותה של אורידיקה – כדי להציג מענה שונה בתכלית למענה של סארטר על אותה שאלה: "הספרות מה היא?"