זמלווייס | אחרית הדבר

זמלווייס או הולדתו של סופר
אחרית דבר מאת רמה איילון, מתרגמת הספר זמלווייס

תרגום חיבורו של סלין על הרופא איגנץ פיליפ זמלווייס דווקא בימים אלה, בהם העולם נתון בעיצומו של המאבק בנגיף קורונה, אינו מקרי, כמובן. וכאשר מושגים כמו שמירה על היגיינה וחיטוי כפעולות מניעה פשוטות אך הכרחיות נטועים עמוק בתוך הלקסיקון היומיומי שלנו, אי־אפשר שלא להשתאות ולהתקומם כאחד על ההתכחשות הכמעט גורפת והטראגית של חוגי הרפואה האירופיים לתגליתו החיונית והבסיסית כל־כך של זמלווייס, לפיה הפעולה הבסיסית של נטילת ידיים לפני טיפול בנשים יולדות יכולה להציל חיים רבים. להתעלמות הזאת של ההיסטוריה מפועלו של החלוץ ההונגרי, שאת מסקנותיו אימץ כעבור חמישה עשורים המדען הצרפתי לואי פסטר ובעקבותיו הקהילה הרפואית כולה, מבקש סלין לשים קץ בעבודת הדוקטור שלו, המובאת כאן כלשונה.
מה הביא את הסטודנט לואי־פרדינן לבחור דווקא בזמלווייס כנושא לחיבור זה? מה בקורות חייו הסוערים והאומללים של הרופא ההונגרי משך את לבו עד כדי כך, שבמקום לכתוב עבודת תזה מדעית שתסכם את שנות לימודי הרפואה שלו, הוא חיבר, ובהזדמנות הראשונה פרסם, ביוגרפיה ספרותית, כמעט עלילתית, שבה נולד, הלכה למעשה, מחברו הגאוני, המהפכני והשנוי במחלוקת (על כך בהמשך) של המסע אל קצה הלילה?
כדי לנסות לענות על כך, אולי נתמקד תחילה בראשית חייו ובמסלול שהובילו אל הבחירה הבלתי טריוויאלית בקריירה של רופא. לואי־פרדינן דֶטוּש נולד ב־ 27 במאי 1894 בפרוור קוּרבֶּווּאָה שממערב לפריז, בן יחיד לאב שעבד בסוכנות ביטוח ולאם בעלת חנות לפריטי תחרה. מציאות החיים הפשוטה בפרוורים הייתה ונשארה קרובה ללבו, שכן היה זה "המקום שבו אפשר לראות את הכבסים בחלונות, והפצעים גלויים יותר מאשר במרכזי הכרך". לימים היה הפרוור המקום שבו מימש את ייעודו הכפול באופן העמוק ביותר, כשעבד במשך עשר שנים בשירות הרפואה הציבורית (המעניק טיפול חינם) בקלישי, גם הוא פרוור של פריז, תוך כדי כתיבת שני הרומנים הראשונים שלו, מסע אל קצה הלילה (1932) ומוות באשראי (1936).

ב־ 1912 התגייס סלין לחיל הפרשים, אך כמה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפצע קשה בזרועו בשדה הקרב, פציעה שגרמה לכך שישוחרר מהצבא כעבור שנה כשהוא חמוש בעיטור גבורה, 70 אחוזי נכות והיכרות קרובה עם הכאב. אין ספק כי שחרורו המוקדם חסך ממנו את שיאי הזוועה של המלחמה העקובה מדם, אך גם כך היא נחקקה בו באופן בלתי נמחה. הזעם השוצף, הפציפיזם המושבע והמבט הנואש על המוות, הסבל, האבסורד שבקיום האנושי – כל אלה הזינו את המסע אל קצה הלילה, ושורשיהם נטועים במלחמה ובמשמעות העצומה שהייתה לה בהתפתחותו, וכן בבחירתו לפנות ללימודי רפואה.

ב־ 1920 , לאחר שצלח את בחינות הבגרות וכבר היה נשוי ואב לבת, התחיל ללמוד בפקולטה לרפואה של רֵן, בעידודו של חמו, שעמד בראשה. הוא חתם את מסלולו זה ב־ 1 במאי 1924, והוא בן שלושים, בהגנה על התזה "חייו ועבודתו של איגנץ פיליפ זמלווייס". איזה נושא בלתי צפוי לתזה מדעית, איזו דמות, איזה סגנון כתיבה! הרי לא נוכל לדמיין שעבודת דוקטור כזו תעמוד באמות המידה האקדמיות של היום. ובכל זאת היא הותירה רושם עמוק על המרצים שלו, קרוב לוודאי בזכות האיכויות הספרותיות שלה.
מדוע זמלווייס? צריך לומר שתחום ההיגיינה העסיק את סלין במשך כל חייו כרופא. מעבר לכך, כשבוחנים את דמותו של זמלווייס, את אישיותו ואת הייסורים שגדשו את חייו, נדמה כי לא הייתה בחירה טבעית ממנו; הסבל האנושי עמד בראש מעייניו של סלין, יותר מהמחלות עצמן ומכוחה של הרפואה לרפאן. הקריאה שלו, הזועקת מכל כתביו, חוזרת שוב ושוב אל הבשר, אל הגסיסה, אל המוות. הוא מעולם לא הִפנה עורף ל"אובססיית הסבל" שלו, עמה התמודד בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן כרופא והן כסופר, וזמלווייס, בעיניו, היה האיש שלא ביקש, בסופו של דבר אלא זאת: להקל את הכאב, לטפל, להציל את בני האדם ולו גם מעצמם - מבערותם ומצרות האופקים שלהם. אדם סובל, אמר סלין, יהיה רשע יותר, יבעבע ממרירות ומזדון ויפגע בזולתו. לכן יש טעם עצום בריפויו. בחמלה הזאת, הצרובה בפיכחון נוקב, בא לידי ביטוי רגש הקִרבה העמוק כלפי זמלווייס. ואילו העוול הנורא שנעשה לו, המחסומים האימתניים שהוצבו בפני חשיפת האמת, ברורה ופשוטה ככל שתהיה, בדידותו וסופו הטראגי של הרופא אשר נדבק בזיהום עליו התריע כל חייו עד שמת בגללו לבסוף, לא נתנו מנוח לנפשו. ההזדהות הכואבת עם זמלווייס עולה בעוצמה מכל דף בדפי הספר.

[כאן הושמטה פסקה מחשש ספוילרים. הטקסט המלא מופיע בספר.]

בשנים הבאות, בהן החל סלין לעסוק ברפואה ציבורית לצד קריירה ספרותית מתגבשת, התפתחה בתודעתו תפיסת עולם קומוניסטית נלהבת. תמיד הציג את עצמו בראש ובראשונה כרופא המציע את שירותיו לכל אדם, ולא כסופר. זהו אולי שורש הסתירה המטרידה כל־כך, כשמביטים על הכיוון האפל שבו הלכו רעיונותיו וקולמוסו בשנים הבאות. השנִיוּת בין פציפיזם להרואיות, בין חדשנות לריאקציונריות, בין חמלה כלפי האחר לאלימות גואה ומשתוללת ליוותה אותו כל חייו, ומצאה אולי את הביטוי הקיצוני והמחריד ביותר שלה בפמפלטים שכתב. למוקיריו קשה לתפוס כיצד התחלפה הסלידה העמוקה והנוקבת שלו ממיליטריזם ומעדריות בתמיכה גלויה ונחרצת במשטר וישי ובנאציזם. יש הסבורים כי אחד המקורות לכך הוא אכזבתו מהקומוניזם ומהמשטר הסובייטי, אשר מובעת בפמפלט הראשון שכתב עם שובו מביקור בברית המועצות, Mea culpa ("אשְמתי") בפמפלטים הבאים שכתב, הגיגי הגזענות והשנאה שלו כבר השתוללו ללא רסן. קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן. לא בכדי נמלט לאחר מפלת משטר וישי לגרמניה, וממנה לדנמרק. אלא שחירותו המפוקפקת לא נמשכה זמן רב: בדצמבר 1945 הוא נעצר ונכלא על פי דרישת צרפת, אשר העמידה אותו למשפט בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. ב־ 1951 קיבל חנינה וחזר למולדתו, מוחרם ומוקצה על־ידי חוגי הספרות. הפרק החשוך הזה בחייו של סלין הוא בלתי נסלח. עם זאת, ובלי שמץ של ניסיון או רצון ללמד עליו סנגוריה, בדברים הקצרים האלה ביקשתי להאיר דווקא את פניו המוקדמות של סלין, אלה המאירות מתוך דפי זמלווייס, מסע אל קצה הלילה ויצירות נוספות שאינן מוּכּרות עדיין לקוראי העברית. זהו סלין בעל הנפש השוצפת, המסוכסכת, שכותב בריאליזם חד, בשפה שבה המילים הן חומר אורגני שוקק חיים, כשהוא מישיר את מבטו אל מי נהר סְטיקְס ואף מטביע בהם את גופו ואת עטו. את סלין הזה, שנשא עיניו אל זמלווייס, לא כדאי למהר לשכוח.

רמה איילון
ספטמבר 2020