דיוויד פוסטר וואלאס על תיירות פנים וחופשות
מתוך
קחו בחשבון את הלובסטר
דעו לכם, עם זאת, שהדמוקרטיזציה של הלובסטר בפסטיבל
הלובסטרים של מיין מגיעה יחד עם חוסר הנוחות ההמוני ועם הפשרות
האסתטיות שהן מנת חלקה של דמוקרטיה אמִתית. הביטו למשל באוהל
האכילה המרכזי שהוזכר קודם, שיש בו תור תמידי ברמת דיסנילנד,
ושהופך להיות ארבע־מאות מטרים רבועים של טורי דוכני קפיטריה
מסוככי־גגון ושורות של שולחנות מוסדיים ארוכים שלידם יושבים
חברים או זרים לחי אל לסת, כשהם מפצחים ולועסים ומריירים. חם,
והגג השקוע לוכד את האדים, וגם את הריחות העזים שרק בחלקם
נובעים מהאוכל. בנוסף גם רועש, ואחוז גבוה מהרעש הכולל מגיע
מלעיסה. הארוחות מגיעות על מגשי קלקר, ובמשקאות הקלים חסר
קרח וגז, והקפה הוא ברמה של מכולת ומוגש בעוד קלקר, והסכו"ם
מפלסטיק. וגם לא נותנים מספיק מפיות בהתחשב בלכלוך שנוצר
מאכילת לובסטר, במיוחד כשאתה דחוק בספסלים ולידך יושבים
ילדים במגוון גילאים ובמגוון רמות של התפתחות מוטורית־עדינה —
שלא לדבר על אותם אנשים שאיכשהו הבריחו פנימה את הבירה שלהם
בתוך צידניות ענק שחוסמות את המעברים, או אלה שלפתע מגיחים
עם מפות שולחן מפלסטיק ופורשים אותן על חלקי שולחן נרחבים
בניסיון לשמור אותם (את השולחנות) לקבוצות הקטנות שלהם. וכן
הלאה. כל דוגמה בפני עצמה היא לא יותר מאי־נוחות קטנונית, כמובן,
אבל פל"מ כולו הוא אוסף של חוויות קטנות ומטרידות כאלה — תראו
למשל את ההופעות הראשיות בבמה המרכזית, שם מסתבר שאתה צריך
לשלם 20 דולר נוספים עבור כיסא מתקפל אם אתה מעוניין לשבת;
או המהומה המטורפת באוהל הצפוני בעקבות חלוקת דוגמיות בגודל
פקק־של־בקבוק מהמנות הזוכות בתחרות הבישול; או טקס הגמר של
תחרות היופי "אלת הים של מיין", שמסתבר שהוא מייסר באורכו
וכולל בעיקר אינספור תודות ואזכורים של נותני חסות מקומיים. ולא
נדבר אפילו על מתקני השירותים הניידים והלא ראויים או על העובדה
שאין שום מקום שאפשר לשטוף בו ידיים לפני או אחרי הארוחה.
פסטיבל הלובסטרים של מיין הוא בעצם יריד מחוזי בינוני עם דגש
קולינרי, ובמובן הזה הוא לא שונה מפסטיבלי סרטנים בעיירות חוף
אחרות, מפסטיבלי תירס במערב התיכון, מפסטיבלי הצ'ילי בטקסס,
וכו', והוא שותף להם בפרדוקס הבסיסי שנמצא בליבת כל האירועים
שורצי העממיוּת והמִסחור: זה לא מיועד לכל אחד. *
---
* אני מתוודה שמעולם לא הבנתי למה כל־כך הרבה אנשים חושבים שחופשה
כיפית כרוכה בלבישת כפכפים ומשקפי שמש ובזחילה בתנועה מטריפה
לאתרי תיירות רועשים, חמים וצפופים במטרה לדגום את "הטעם המקומי"
שבהגדרה הרוס כבר מנוכחות התיירים. כל זה (כפי ששותפַי לביקור
בפסטיבל ממשיכים לציין) הוא עניין שתלוי באישיות ובטעם המובנה:
מכיוון שאני לא אוהב אתרי תיירות לעולם לא אבין מה מושך בהם ולכן
אני כנראה לא האדם הנכון לדבר אתו על זה (על אותה משיכה משוערת).
אבל מאחר שהערת השוליים הזו כמעט בטוח לא תשרוד את שלב העריכה
במגזין, אני הולך על זה בכל זאת:
כמו שאני רואה את זה, מן הסתם זה ממש טוב לנשמה להיות תייר, גם אם זה
קורה רק מדי פעם. אבל זה טוב לנשמה לא במובן שזה מרענן או מחיה, אלא
במובן העגום, בעל עיני הפלדה, המובן של בואו־נביט־בעובדות־בכנות־
ונמצא־איזו־דרך־להתמודד־איתן. החוויה הפרטית שלי לא גילתה שנסיעה
ברחבי הארץ מרחיבה את האופקים או מרגיעה, או שלשינויים רדיקליים
של מיקום והֶקשר יש השפעה מיטיבה, אלא דווקא שתיירות פנים היא
חוויה מצמצמת מיסודה, ומשפילה באופן הקשה ביותר — היא עוינת את
הפנטזיה שלי להיות אינדיבידואל אמִתי, לחיות איכשהו מחוץ ומעל לכול.
(עכשיו מגיע החלק שהוא בעיני שותפַי לנסיעה עצוב ודוחה במיוחד, שהוא
הדרך הבטוחה להרוס בה את הכיף שביציאה לחופשה) :להיות תייר המונים,
בשבילי, זה להפוך לאמריקאי מודרני טהור: זר, בור, חומד משהו שלעולם
לא יהיה לו, מאוכזב באופן שלעולם לא יודה בו. להיות תייר המונים זה
לקלקל, באמצעות הינכחוּת צרופה, את הבלתי־מקולקל, שאותו באת לחוות.
לכפות את נוכחותך על מקומות שמבחינות לא־כלכליות היו יכולים להיות
במצב טוב יותר, אמִתי יותר, בלעדיך. בתורים, בפקקים, בעסקה אחר עסקה
— אתה מתעמת עם מימד של עצמך שאינך יכול לברוח ממנו ובאותה מידה
הוא מכאיב: כתייר, אתה נהיה חשוב מבחינה כלכלית אבל נתעב מבחינה
קיומית, חרק על דבר מת.
מתוך קחו בחשבון את הלובסטר | הקובץ ילדה עם שיער מוזר