גיבורו של הרומן של
א.ב. יהושע,
חסד ספרדי, הוא יאיר מוזס, במאי קולנוע, מגיע לסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד עם רות, השחקנית הוותיקה שלו, לרטרוספקטיבה שעורכים שם לכבוד סרטיו. על הקיר מעל למיטתם במלון הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו, שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר.
סנטיגו דה קומפוסטלה רק עם כניסתם בחצות לילה אל רחבת אבן ענקית, חמורת-סבר, עירומה מכל קישוט, פסל או מזרקה, למעֵט שלשלאות ברזל כבדות הכובלות אותה בפינותיה, חש הבמאי שהנה שוככת חרדתה של בת-לווייתו. ובעוד שני שרתים כסופי שיער נחפזים אליהם במדרגות בית-החולים-לצליינים לשעבר, שנהפך למלון פָּארָאדוֹר, כבר קורנת אליו תודתה של השחקנית, שהצטרפה אליו לבקשתו.
1/ סַנְטְיָגוֹ דֶה קוֹמפּוֹסְטֶלָה רק עם כניסתם בחצות לילה אל רחבת אבן ענקית, חמורת-סבר, עירומה מכל קישוט, פסל או מזרקה, למעֵט שלשלאות ברזל כבדות הכובלות אותה בפינותיה, חש הבמאי שהנה שוככת חרדתה של בת-לווייתו. ובעוד שני שרתים כסופי שיער נחפזים אליהם במדרגות בית-החולים-לצליינים לשעבר, שנהפך למלון פָּארָאדוֹר, כבר קורנת אליו תודתה של השחקנית, שהצטרפה אליו לבקשתו.
אבל לאחר שנאספות המזוודות לא נרתע המארח מן השעה המאוחרת, גם לא מעייפותם הגלויה-לעין של אורחיו, והוא מושך אותם בתקיפות אל לב הכיכר כדי שיתפעלו בדממת הלילה מן הקתדרלה המפורסמת, שבין צריחיה הצהבהבים מזדקפים עתה לכבודם מלכים וקדושים. באנגלית מוזרה אבל שופעת הוא נוקב בשמות קדמוניה ובוניה ומשתבח בגודל הכיכר שהמאמינים נוהרים אליה, וניכר שהוא נחוש להוכיח לאורחיו שקדושת המקום שאליו הגיעו הלילה אינה נופלת מקדושת הארץ שממנה באו.
ואכן, לנוכח תפארת הקתדרלה והדרו של המלון הממתין לצידה טוב בעיני הבמאי, יאיר מוזס, שלא סירב לבקשת השגרירות, ולמרות גילו המתקדם יצא אל חבל ארץ מרוחק זה כדי להיות נוכח ברטרוספקטיבה שעורכים לסרטיו, ולא רק כאורח-כבוד שתקני, אלא כמשתתף פעיל. וכמו בשנים האחרונות, שוב חוזר הצער על היעדרו של הצלם שלו, שלבטח כבר היה עכשיו מכתיף מצלמה, ובזוך הלילה החורפי היה מנסה להטמיע אם לא את הקתדרלה עצמה, שהונצחה אינספור פעמים, לפחות את אור הירח המוטל בחיוורונו על שלשלאות הברזל, או אפילו את הצל של מדרגות האבן הרחבות, שמובילות אל העיר הישנה.
ואם היה הבמאי מתרעם, כמו פעם, על בזבוז של חומר יקר, הוא היה מחייך ושותק, שהרי כבר הוכח שצילומים אקראיים, לא-תכליתיים, שאינם קשורים לא לעלילה ולא לדמויות, יש בכוחם, על שולחן העריכה, להעשיר מעברים סתמיים בין סצנות ולהעניק גם לסרט ריאליסטי מובהק אותו נופך מיסטי וסמלי שהתסריטאי-לשעבר שלו היה חותר אליו.
טוֹלֶדָנוֹ, הצלם, אילו היה עדיין בחיים, לא היה ניצב דוּמם להאזין להסברים הדקדקניים של המארח, שכבר ברור שיהיה צריך להציב לו גבול, אלא היה חומק לאחור, ובגנֵבה ושלא בגנֵבה היה משׂביע שוב את מצלמתו הרעבתנית בצדודית פניה ובתווי גופה או אפילו רק בצלליתה של רות, שאהבתו אליה הביאה למותו.
ואולי בגללה הוא מרבה להיזכר בו גם שנים לאחר מותו, שכן השחקנית, מושא אהבתו הנכזבת של הצלם, הפכה להיות לעתים בת-לווייתו של מוזס, או נכון יותר "דמות" שהופקדה בידיו. הנה היא נסמכת אליו עכשיו, לבושה במעיל-שיער מהוה, כפופה מעט, מסורבלת, אך למרות הסימנים שחרצו בה השנים היא עדיין מושכת לב, והקשבתה מסבירת-הפנים, שנראית אמיתית גם כשאיננה כזאת, ממריצה את שטף הדיבור הלילי, שבאמת הגיעה השעה לקטוע אותו.
כן, אדוני... אוחז האורח בזרועו של המארח שמרוב עייפות כבר פרח שמו מן הזיכרון. הקתדרלה שלך ראויה להערצה, ואני מקווה שמחר בבוקר היא עדיין לא תיפרד מהכיכר שלה, כך שבשלושת הימים שנתארח כאן עוד יהיה שפע זמן לחזור ולהתפעל ממנה. ומנהל הארכיון לאמנות הקולנוע, איש קטן-קומה מן הגזע הקלטי, קירח ובעל פני ירח, מחייך וחוזר בענווה אבל בהקפדה על שמו, חוּאן דה וִיוֹלָה, ומזהיר מפני אשליית "שפע הזמן".
תוכנית הרטרוספקטיבה, שעדיין לא נמסרה לאורחים, עמוסה ודחוסה; בכל יום יקרינו לפחות שני סרטים – מלבד ארוחות ודיונים. לא רק בארכיון הסרטים, אלא גם במכון עצמו, מתעוררת סקרנות כלפי אמנות הקולנוע במדינת היהודים; וכבר רוחשות קושיות של מורים ותלמידים, שמכירים את יצירתו של הישראלי, ואין ספק שיתווספו עליהן גם תהיות של חובבים.
ב
יש רטרוספקטיבות שבהן מזמינים בשביל הבמאי והשחקנית שני חדרים, כי בביוגרפיות שלהם, כפי שהן נחשפות באינטרנט, שוררת עמימות בנוגע למהות האמיתית של יחסיהם. לעומת זאת, יש שהמארחים, מתוך ידיעה, שמועה, או סתם תקווה לחסוך, מכינים בבית-המלון חדר אחד בלבד. כשמוצעים לבמאי ולשחקנית שני חדרים, הם לוקחים את שניהם ומשתמשים בהם על-פי נטיית לבם באותה תקופה, אבל כשמעמידים לרשותם חדר אחד בלבד, הם מקבלים את הדין בהשלמה.
במלון היסטורי זה, שכל פינה שבו אומרת מאמץ אסתטי להמיר את עברו הרפואי בנוֹחוּת הדורה, העמידו לרשות האורחים חדר מרוּוח בקומה העליונה, עליית-גג שקורות עץ רחבות תומכות את תקרתה בהרמוניה מוקפדת. הרהיטים אומנם ישנים, אבל מבהיקים בלכה אדמונית, וּוילונות הקטיפה עטורים בגדילי משי, שצבעם תואם את השטיח הרך. ארונות-הקיר חרותים בגילופים אמנותיים, ובתוכם ממתינים מדפים רחבים ושפע של קולבי-עץ מרופדים.
אומנם אין שתי מיטות נפרדות, אבל המיטה המשותפת נדיבה מאוד בממדיה, ופרושים עליה מצעים רעננים מקושטים ברקמה כפרית. גם חדר-הרחצה רחב-ידיים, אריחיו מבהיקים ואביזריו חדישים ומתוחכמים, פרט לאמבט ענק, בעל רגלי חרס, שהשתמר אולי כמוצג רפואי, שכן לפי סגנונו וממדיו דומה שבימים רחוקים היו רוחצים בו שני צליינים חולים ולא אחד.
וכבר עיניה הבוחנות של רות – שבילדותה גדלה בעיירת פיתוח דרומית, והיא כמהה תמיד לשהות במקומות שלא יזכירו את מצוקות ילדותה – מאשרות את יופיו של החדר, ובלי היסוס היא פושטת את בגדיה ומתכרבלת מתחת לכסת הגדולה, נכונה להתמסר לתרדמה חסרת-דאגה.
---
חסד ספרדי, מאת
אברהם ב. יהושע, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2011.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.