טִירְזָה | הפתיחה

טִירְזָה
ארנון גרונברג 


ן
השכירות

1
יוֹרְגֶן הוֹפְמֵיסְטֶר עומד במטבח ופורס דג טונה לקראת המסיבה. בידו
השמאלית הוא אוחז בדג הנא. הוא משתמש בסכין כמו שלימדו אותו
בסדנה "לִמדו להכין סושי וסשימי", שהשתתף בה לפני חמש שנים
יחד עם אשתו. לא להפעיל יותר מדיי לחץ, זה הסוד.
דלת המטבח פתוחה למחצה. תקוותיה של טִירְזָה מתגשמות: בחוץ
חם והביל. כבר כמה ימים היא עוקבת בקדחתנות אחר התחזית,
כאילו הצלחת המסיבה שלה תלויה במזג האוויר.
באי המסיבה יוכלו תכף להשתלט על הגינה. צמחים יידרסו. צעירים
יֵשבו על מדרגות העץ המוליכות אל הסלון, אחרים ישתרעו על ארבעת
כיסאות הגן שהוֹפְמֵיסְטֶר רכש כשהם באו לגור כאן. ועוד אחרים יפלשו
למחסן הקטן, שבו כבר הזדמן להוֹפְמֵיסְטֶר למצוא שאריות של מסיבה:
בקבוקי בירה ריקים, כוסות יין חצי־מלאות ליד המכסחת, בקבוקים
בעלי שמות אקזוטיים מסביב למסור השרשרת, שבעזרתו הוא נוהג
לגזום את עץ התפוח בסופי שבוע באביב ובסתיו. שקית צ'יפס ששכחו
לפתוח ושאת תכולתה חיסל בוקר אחד מתוך היסח הדעת.
טִירְזה כבר ערכה מסיבות בעבר, אבל הערב הזה שונה מערבים
אחרים. מסיבות הן כמו חיי אדם, הן יכולות להיכשל או להצליח.
טירזה אמנם לא אמרה דבר, אבל הוֹפְמֵיסְטֶר מנחש שהרבה מאוד
תלוי בערב הזה. טירזה, בתו הצעירה, המוצלחת בבנותיו. המושלמת,
גם פנימית וגם חיצונית.
שרוולי חולצתו של הוֹפְמֵיסְטֶר מופשלים. כדי להגן על החולצה
מפני כתמים הוא לובש סינר, מתנה שקנה פעם לרגל יום האם. הוא
נראה גברי יותר מן הרגיל. הוא לא התגלח זה שישה ימים. הוא לא
התפנה לזה. בבקרים, מרגע שקם, עלו בו מחשבות שלא באו לו קודם
לכן, לא באותה עוצמה: תוכניות, זיכרונות מהתקופה שהילדוֹת רק
החלו לזחול, רעיונות שנראו לו מבריקים בשעת בוקר מוקדמת. עוד
מעט ילך להתגלח. ייצוגי ושרמנטי, כך הוא רוצה להיראות. כך יראו
אותו באי המסיבה: גבר שחייו לא היו לריק.
הוא יסתובב בין האורחים ויגיש להם סושי וסשימי, ערוכים בקפידה
על מגש שנקנה במיוחד למטרה זו בחנות היפנית. הוא יחליף כמה
מילים עם אורח זה או אחר, ויאמר באגביות: "אולי תנסה את
הקלמארי." הורה שמבטל את עצמו, זה מה שהוא יהיה. סוד ההורות:
לבטל את עצמך. אהבת הורה היא קורבן שמקריבים מתוך שתיקה.
כל אהבה היא קורבן. כלפי חוץ הוא לא יסגיר שום דבר. וגם אין
לו מה להסגיר. יהיו כאלה שיברכו אותו על ציוניה המרשימים של
טירזה. מורה זה או אחר שהוזמן למסיבה ישאל אותו על תוכניותיה
של טירזה, והוא יענה בעודו מחזיק את המגש בידו: "קודם כול היא
תיסע לחו"ל לזמן מה. נמיביה. דרום־אפריקה. בוצוואנה. אחר־כך
היא תחזור ללמוד באוניברסיטה." מארח למופת, זה מה שהוא יהיה,
אחד שעיניו פקוחות לשישה כיוונים בו־זמנית. הוא לא רק יספק מזון
ומשקאות לאורחים, אלא גם יעקוב בדריכות אחר הבודדים והזנוחים.
אלה שאין להם עם מי לשוחח מלבד הכוס שבידם או הסושי שעל
צלחתם. הוא יבדר את באי המסיבה הביישנים ויארח להם לחברה.
וריקודים, יהיו גם ריקודים.
הוֹפְמֵיסְטֶר תוחב את ידו לתוך דלי מלא אורז פושר, הוא לש את
האורז, ובתוך כך הוא בוחן את מסגרת דלת המטבח, כאילו זו
הפעם הראשונה שהוא עומד וטורח כאן ליד השיש. הוא רואה את
הצבע המתקלף, את הכתם הדהוי שעל הטפט הסמוך למסגרת, היכן
שפגעה פעם נעל שטירזה העיפה לעבר ראשו. לפני שעשתה זאת
צעקה "מטומטם". ואולי היה זה לאחר מעשה, הוא כבר לא זוכר.
מזל שהשמשה נותרה שלמה.
הוא מביט באורז שבכף ידו. אצל היפני זה יוצא תמיד יותר טוב.
הסושי של הוֹפְמֵיסְטֶר חסר צורה. הוא מתפלא על הדבֵקות שבה הוא
לש את האורז, כשם שהוא מתפלא על שטויות שעשה בעבר. מסוג
השטויות שלא מזיקות יתר על המידה.
הוא מעיף עוד מבט אל הצבע המתקלף. הצבע מזכיר לו את
עורו. יש לו משחה לעור, אבל כבר כמה ימים לא יצא לו למרוח
אותה. בעודו לש את האורז הוא מתחיל להרהר על מכירת הבית
הזה, ביתו. תחילה הוא לא מייחס רצינות להרהור, הוא מדמה אותו
למחשבות שחושבים על דברים שממילא לא יתממשו. למשל, על
הקפאת גופתך כדי שתוכל להתעורר לחיים בעוד מאה שנה. אבל
אט־אט הוא משתכנע. הזמן בשל לכך. כמה זמן עוד יחכה, ולְמה
יחכה?
בעבר היה ממהר לבטל הרהורים שכאלה. ביתו היה גאוותו. עץ
התפוח ששתל במו ידיו היה ילדו השלישי. הוא אמנם כבר שקל
להיפטר מהבית ומעץ התפוח כשהגיעו מים עד נפש, אבל לשווא.
זה היה בלתי אפשרי, בלתי מתקבל על הדעת. לאן היה עובר עם
משפחתו? את עץ התפוח כבר לא היה אפשר לעקור מהאדמה. הוא
היה כבול לבית הזה, הוא היה כבול לכל דבר. וכשחברים ומכרים
התקשו למנות את שבחיו של הוֹפְמֵיסְטֶר — וזה קרה מפעם לפעם —
היה תמיד מי שהעיר: "אבל יורגן גר בשכונת יוקרה."
שכונת יוקרה. לגבי הוֹפְמֵיסְטֶר היה זה ערך עליון. שאיפות צריכות
להתנקז לכיוון כלשהו. לרוב הן מתנקזות לכתובת. הוא סיגל לעצמו
נימת דיבור נוקשה בכל פעם שנקב בשם הרחוב שלו. כאילו זהותו,
קיומו וכל מה שייצג התלקטו באותו רצף של שם רחוב, מספר בית
ומיקוד. יותר משהעיד עליו השם הוֹפְמֵיסְטֶר עצמו, יותר משהעיד
עליו מקצועו או התואר האקדמי שהצמיד לפעמים לשמו בלי לחטוא
לאמת, העיד המיקוד שלו מי הוא ומי הוא רוצה להיות.
הוא כבר לא צריך לגור בשכונת יוקרה. ההבנה שהצורך הזה
חלף מצטיירת לו פתאום, בעודו פורש פרוסת טונה על גוש האורז,
כגאולה.
הוא מבוגר מכדי שיפטרו אותו, כך הובהר לו. ומי שמבוגר מכדי
שיפטרו אותו גם מבוגר מכדי שיגור בשכונת יוקרה. כשהמחלקה
הסיעודית מרוחקת עשור אחד לכל היותר, אין לזה עוד חשיבות.
הוא מכיר אנשים בני גילו שכבר סובלים מדמנציה. נכון שהפריזו
בשתיית אלכוהול.
להסתלק מהבית הזה, מהשכונה הזאת, מהעיר הזאת — זה כל מה
שעולה על דעתו כשהוא מנסה להעניק משמעות למושג "פתרון".
יש אנשים שקמים בבוקר והם אומרים בלבם: חייבים למצוא פתרון
למצב הזה, כי כך זה לא יכול להימשך. הוֹפְמֵיסְטֶר הוא אחד מהם.

הילדות עזבו את הבית או עומדות לעזוב אותו, עבודתו התמוססה
לכדי עיסוק חסר תוכן, שבינו לבין יצירתיות אין ולא כלום, שכל
מהותו היא המְתנה. הוא יכול לנסוע מזרחה. בעבר, כשלמד גרמנית
וחיווה דעתו על משוררים אקספרסיוניסטים כאילו הכיר אותם
אישית, תכנן לעבור לברלין ולחבר שם את הספר הגדול על השירה
האקספרסיוניסטית. הוא יכול לעשות את זה עכשיו. לעולם לא
מאוחר לכתוב ספר כזה.
הוא יתגעגע למיקוד שלו, לרושם שכתובתו עושה על אנשים
מסוימים. להילת ההצלחה הדובקת בה. לניחוח התהילה. אבל בתו
הצעירה עומדת לנסוע לאפריקה, ולכן מוטב שגם ייפרד מהמיקוד
שלו. ממילא כבר לא יהיה צורך להשתתף באסיפות הורים, או ללחוץ
יד של מורה. על מי עוד יהיה עליו לעשות רושם?
הוא נוכח לדעת שמה שקושר אותו למקום הזה אינו אלא רגשנות
ופחד מפני שינוי. הוֹפְמֵיסְטֶר הגיע לשלב בחייו שבו הוא זקוק בעיקר
למזומנים ולדרך מילוט, למוצא, ועל כן הוא מחליט שלא להיכנע
לרגשנות ולפחד.
בחמת זעם הוא חותך את דג הטונה. כך בדיוק עושה זאת אשף
הסושי: צַ'ק, צַ'ק, צַ'ק. הדג צריך לקדם את פני הסכין כמו שמקדמים
פני חבר. הוא מכניס פיסת טונה לפיו. החסילונים מונחים על צלחת
קטנה, הם ממתינים לאורז שלהם.
הבוקר נסע לדִימֶן כדי לעשות קניות בחנות הסיטונאית לממכר
מזון. תחושת הדג הנא על לשונו של הוֹפְמֵיסְטֶר מענגת אותו. טריוּת.
זה העיקר כשמכינים סשימי.