סיפור קטן על הערפל
('משמר', 2.3.1944)
לפתע נתקלתי באותו סיפור, אשר רוח אחרת הייתה בו, ולא יכולתי עוד לקרוא את הדברים קריאה של מנוחה. הכותב מתאר את לכתו מן המשרד הביתה. כשיצא מן הרכבת התחתית וירד בתחנה שבה הוא יורד יומיום, הייתה לונדון שרויה בערפל כבד. אותו ה"פוג" הלונדוני, אשר סופרים ומשוררים רבים שרו עליו ותיארוהו.
היה לילה, והערפל עטף את הכול במוך שחור, וההאפלה הגבירה את האפֵלה, והאדם נמצא לפתע שרוי בתוך אותו שְחור מוחלט, אשר קשה לשער כי משהו נמצא מאחוריו. וקרה מקרה, והאיש המסַפר את הדברים צעד את צעדיו הראשונים בכיוון שאיננו נכון, ומייד מצא את עצמו תועה בלי דעת לאן יפנה. בדרך כלל היה מגיע לביתו במשך שבע דקות וחצי. ואילו הפעם ארכה אותה דרך עצמה למעלה משעתיים.
הוא הלך ברחובות העיר, אך האומנם היו אלה עדיין רחובות? הרי הרחוב — סימן ההיכר שלו הוא בהיותו מוגבל משני צדיו בבתים, והנה כיסה הערפל את הכול, והבתים לא היו עוד. כאשר ניסה ההלך להאיר את סביבתו בפנס של כיס, לא היה הפנס מאיר אלא פרטים בלבד: זווית של מסגרת חלון, כף מנעול של דלת, והפרטים האלה אשר בדרך כלל אין אנו נוהגים לשים להם לב, היו מתחילים לחיות לפתע חיים משלהם, חיים אינטנסיביים ביותר, כמזמינים את המביט בהם: "נחֵש על פי קיומי שלי את הכלל".
משהו חלף על פניו, נתקל בו, שאל, מה השעה. הוא נדהם — בחלל האינסופי הזה, שפסק מלהיות "מקום", הקיים בו עדיין הזמן? ושוב תעייה בודדת בתוך השחור אשר אין רואים בו התחלה וסוף. עד אשר שמע קול צעדים קלים קרבים אליו מאוד, כמעט לצדו, ופנה לכיוון הצעדים בשאלה, שמא יודע בעל הצעדים כיצד מגיעים למחוז חפצו שלו. קול אישה נעים, צעיר, מוזיקלי מאוד, ענה לו: "ירשה לי ללוותו". הוא הלך לצדהּ. עכשיו שמע שהיא הולכת בביטחון אך בזהירות, מסתייעת במקל דק, מן הסתם כדי להימנע מן המכשולים שבחשכה.
היא הלכה בסמוך אליו, והוא לא ראה אותה, לא בלבד שלא הכיר את פניה, גם כל דמותה כולה נעלמה בחושך הזה, ורק לפרקים רחוקים, אגב הליכה, נגעה כתפו בכתפה. הוא חשב עליה: ייתכן כי זוהי אותה פגישה חד־פעמית, פגישה עם אדם זר אשר היותו נעלם לחלוטין מקרבת כל כך עד כי אפשר אולי לגלות דווקא לה מהרהורי לבו, לספּר את הכול, את כל המעיק והמציק, שהרי לעולם לא ישוב לראותה, ואם יראנה, לא יכירנה לעולם. אך הוא הלך בשתיקה ולא פצה פיו. ולפתע עמדה ואמרה: "הגענו".
הוא הודה לה ובטרם ייפרד, שאל: "סלחי לי, הרי הלכנו שעה קצרה, וכיצד הצלחת למצוא את הדרך בביטחון כזה בתוך הערפל השחור הזה"? והתשובה באה כבר ממרחק־מה: "אחת היא לי אם ערפל בעולם ואם שמש, אחת היא לי אם יום הוא ואם לילה, אני עיוורת".
זהו כל הסיפור הקטן, ואולי טוב להניחו כמות שהוא ושלא לפרשו. אך אני לא יכולתי שלא לשוב ולחשוב בו. לפתע היה בעינַי כמשל הטוב ביותר עלינו ועל חיינו. האם לא כאותה סומית לונדונית הולכים אנו ב"פוג" הנורא של תקופתנו? האין זה עיוורון נפשי המניח לנו למצוא את הדרך הקצרה ביותר אל החום והנוחיות של הבית שלנו בתוך החשכה של הימים שלנו? אנו נמלטים אל העיוורון הזה, אנו ניצולים תודות לו, אנו הולכים בדרכנו.
יומן ספרותי ב, מאת לאה גולדברג. עורכים: גדעון טיקוצקי, חמוטל בר-יוסף
כל הזכויות שמורות