ילדה עם שיער מוזר | טעימה

"ילדה עם שיער מוזר" (סיפורים ומסות) הוא מפגש ראשון בעברית עם יצירתו המרתקת של דיוויד פוסטר וואלאס.

תרגום הקובץ מתחלק בין אסף גברון לאלינוער ברגר.

עורכת: נגה אלבלך


דיוויד פוסטר וואלאס הופך על פיו את המושג "ציניות" – כבר לא מסננת קרה ומרוחקת להביט דרכה על העולם, אלא אמצעי רב עוצמה לתיאור רגש חם ולוהט. הומור מתנגש בכאב וניכור ברגש עז, ואלה שנותנים ליצירותיו את עוצמתן הרגשית האדירה. לדיוויד פוסטר וואלאס יש יכולת מופלאה להגיע לרבדים העמוקים ביותר בתודעה האנושית ולתאר בצלילות גדולה את נפתוליה, פניותיה ומשחקיה, בשעה שהיא מתייצבת מול העולם ומול השיפוט החיצוני. הוא מצליח לפרק מוסכמות, חוויות ואופני חשיבה, בין השאר בזכות יכולתו המדהימה לתאר עולמות (קונקרטיים או רגשיים) על פרטי פרטיהם. מתוך ההתבוננות הדקדקנית בפרטים הוא מוצא את הסדקים ואת הזיופים ובונה את הפרשנויות הייחודיות שלו, שהן תמיד מקוריות ומלאות חמלה.

נגה אלבלך

ניאון ותיק וטוב

תרגום: אלינוער ברגר

כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית-הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל-כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די. הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מִיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב. בפעם הבאה, או את הדבר הבא שארצה בו. אני זוכר איך הייתי למטה בחדר המשחקים במרתף של אנג'לה על הספה ושכנעתי אותה לתת לי להכניס את היד מתחת לחולצה שלה ואפילו לא ממש הרגשתי את החִיּוּת הרכה או מה שזה לא יהיה של השד שלה, כי הייתי עסוק לגמרי במחשבה, "הנה אני הבחור שמִיד הרשתה לו להגיע אתה לשנייה".[1] אחר-כך זה נראה לי כל-כך עצוב. זה היה בחטיבת הביניים. היא היתה נערה עם לב רחב מאוד, שקטה, עצמאית, מתחשבת – היא וטרינרית עכשיו, עם קליניקה משלה – ואני בעצם מעולם לא ראיתי אותה באמת, לא יכולתי לראות אלא את עצמי כמו שאני נראה בעיניה, בעיני המעודדת הזאת, אולי מספר שתיים או שלוש ברשימת הנערות המבוקשות ביותר בחטיבת הביניים באותה שנה. היא היתה הרבה יותר מזה, היא היתה מעבר לכל הזבל הזה של הפופולריות והדירוגים של גיל ההתבגרות, אבל אני אף פעם לא הנחתי לה להיות ולא ראיתי אותה כיותר מזה, אף-על-פי ששיחקתי אותה אחד שיכול לנהל שיחות מעמיקות ובאמת רוצה לדעת ולהבין מי היא בתוך-תוכה.

אחר-כך הייתי באנליזה, ניסיתי אנליזה כמו כמעט כל מי שהיו אז בשנות העשרים המאוחרות שלהם ועשו קצת כסף או שהיתה להם משפחה או משהו אחר שאותו היה נדמה להם שהם רוצים ובכל זאת לא הרגישו שהם מאושרים. הרבה אנשים שהכרתי ניסו את זה. זה לא באמת עבד, אף-על-פי שזה כן גרם לכך שכולם נשמעו מודעים יותר לבעיות שלהם והוסיף כמה מלים ומושגים מועילים שעזרו לנו לדבר אחד עם השני בדרך שבה היינו צריכים לדבר אם רצינו להשתלב ולהישמע דווקא כך ולא אחרת. ברור לך למה אני מתכוון. עבדתי אז בפרסום אזורי בשיקגו, אחרי קפיצת מדרגה מקניין מדיה בחברת ייעוץ גדולה, ובגיל עשרים ותשע כבר הגעתי להיות מנהל קריאטיב, ואכן כן, כמו שאומרים, הייתי בן-טיפוחים ועל המסלול המהיר אבל לא מאושר בכלל, תהיה המשמעות של מאושר אשר תהיה, אבל ברור שלא אמרתי את זה לאף אחד כי זו היתה כזאת קלישאה – "דמעות של ליצן", "ריצ'רד קוֹרי"[2] וכו' – וחוג האנשים שנראו לי חשובים נראו יבשים הרבה יותר, מרומזים ובזים לקלישאות הרבה יותר מזה, ולכן ברור שביליתי את כל זמני בניסיון לגרום להם לחשוב שגם אני יבש ואחוז שיממון, ועשיתי דברים כמו לפהק ולבחון את הציפורניים שלי ולומר דברים כמו, "האם אני מאושר", וכו'. השקעתי את כל הזמן הזה והאנרגיה כדי ליצור רושם מסוים ולזכות באישור או בהסכמה שבסופו של דבר השאירו אותי אדיש להם כי לא היה להם שום קשר עם מי שהייתי בתוכי באמת, ונגעלתי מעצמי על שאני כל הזמן מתחזה, אבל נראה שלא יכולתי לנהוג אחרת. הנה כמה ממגוון הדברים שניסיתי: סדנת EST , רכיבה על עשרה הילוכים לנובָה סְקוֹשׁיָה ובחזרה, היפנוזה, קוקאין, כירופרקטיקה עָצית-צווארית, הצטרפות לכנסייה כריזמטית[3], ג'וגינג, התנדבות במועצת תשדירי השירות, שיעורי מדיטציה, הבונים החופשים, אנליזה, "הפורום של לֶנְדמַרק", "קורס בנסים", סדנת רישום באמצעות האונה הימנית, פרישות, איסוף ושיפוץ קוֹרבֶטות של שברולט, וניסיון לשכב כל לילה עם בחורה אחרת במשך חודשיים רצופים (בסך הכול צברתי שלושים ושש בשישים ואחד וגם כְלָמידיה[4], שסיפרתי עליה לחברים כשאני נבוך כביכול אבל בסתר ציפיתי שעל רובם זה יעשה רושם – והם, תחת מסווה של בדיחות רבות על חשבוני, נדמה לי שאכן התרשמו – אבל בעיקר גרמו לי החודשיים האלה להרגיש סתם רדוד ומשחר לטרף, חוץ מזה שחסרו לי הרבה שעות שינה ובעבודה הייתי שבר כלי – זאת היתה גם התקופה שבה ניסיתי קוקאין). אגב, אני יודע שהחלק הזה משעמם ובטח משעמם אותך, אבל זה נהיה הרבה יותר מעניין כשאני מגיע לחלק שבו אני מתאבד ומגלה מה קורה מיד לאחר שאדם מת. מבחינת הרשימה, אפשר לומר שפסיכואנליזה היתה הדבר האחרון שניסיתי.

האנליטיקאי שטיפל בי היה בסדר, בן-אדם די מבוגר, גדול ורך עם שפם ג'ינג'י גדול והתנהלות נעימה, כזאת בלתי-פורמלית. אני לא בטוח שאני זוכר אותו הכי טוב כמו שהיה בחיים. הוא היה קשוב למדי, ונראה מתעניין ואוהד בדרך קצת מרוחקת. בהתחלה היה לי נדמה שהוא לא מחבב אותי או שהוא לא מרגיש בנוח בחברתי. אני לא חושב שהוא היה רגיל למטופלים שבאו כשהם כבר מודעים לבעיה האמִתית שלהם. הוא גם נטה קצת לדחוף לך כדורים. אני נרתעתי מלנסות תרופות אנטי-דיכאוניות, פשוט לא ראיתי את עצמי בולע כדורים בניסיון להיות פחות מתחזה. אמרתי שגם אם הם יעבדו, איך אדע אם זה אני או הכדורים? בתקופה ההיא כבר ידעתי שאני מתחזה. ידעתי מה הבעיה שלי. רק שלא יכולתי להפסיק. אני זוכר שבעשרים הפעמים הראשונות או משהו כזה של האנליזה הייתי כביכול פתוח וגלוי לחלוטין בעוד שבמציאות ניהלתי אתו מין דו-קרב או משכתי אותו באף, באופן בסיסי הראיתי לו שאני לא סתם עוד אחד מהמטופלים האלה שכושלים לחדרו בטעות כשאין להם שמץ של מושג מה הבעיה האמיתית שלהם או שהם לגמרי מנותקים מהאמת על עצמם. כשיורדים לעצם העניין, ניסיתי להראות לו שאני חכם לפחות כמוהו ושאין הרבה דברים שהוא עתיד לגלות עלי שכבר לא גיליתי ופענחתי בעצמי. ועם זאת רציתי עזרה ובאמת הייתי שם כדי לנסות ולקבל עזרה. אפילו לא סיפרתי לו כמה אני אומלל אלא רק אחרי חמישה או שישה חודשים של אנליזה, בעיקר כי לא רציתי להיראות כמו עוד איזה יאפּי יבבני, שקוע בעצמו, אף-על-פי שאני חושב שאפילו אז, באיזושהי רמה הייתי מודע לכך שבסך הכול אני באמת כזה, בתוך תוכי.

ישר מההתחלה, מה שהכי מצא חן בעיני אצל האנליטיקאי זה שהמשרד שלו היה מבולגן. בכל מקום היו ספרים ועיתונים, ובדרך כלל הוא היה צריך לפנות דברים מהכיסא כדי שאוכל לשבת. לא היתה ספה, ישבתי על כורסה והוא ישב מולי בכיסא המשרדי הישן החבוט שלו שלגב הכיסא שלו היה מחובר מין מלבן, או שכמיה של חרוזים לעיסוי גב כמו זה שנהגי מוניות שמים לעתים קרובות על המושב שלהם במונית. זה היה עוד משהו שמצא חן בעיני, הכיסא המשרדי והעובדה שהוא היה קצת קטן מדי בשבילו (הוא לא היה בן-אדם קטן) כך שהוא נאלץ לשבת כזה כמעט כפוף עם כפות הרגליים משוטחות על הרצפה, או שלפעמים הוא היה מניח את הידיים מאחורי הראש ונשען חזק לאחור בכיסא בדרך שגרמה לחלק האחורי לחרוק אימים כשהוא נטה לאחור. תמיד נדמה לי שיש משהו קצת פטרוני או מתנשא אצל מישהו שמשכל את הרגליים בזמן שהוא מדבר אליך, והכיסא המשרדי לא אפשר לו לעשות את זה – אם הוא היה משכל את הרגליים הברך שלו היתה מתרוממת אל הסנטר. ובכל זאת נראה שהוא אף פעם לא יצא החוצה לקנות לעצמו כיסא משרדי גדול יותר או נאה יותר, ואפילו לא טרח לשמן את קפיץ המִישָק המרכזי כדי שגב הכיסא לא ישמיע חריקות, רעש שאני יודע שהיה גורם לי לטפס על קירות מרוב עצבים אילו זה היה הכיסא שלי והייתי צריך לשבת עליו כל היום. לכל אלה שמתי לב כמעט מהרגע הראשון. המשרד הקטן גם הצחין מטבק של מקטרת, דווקא ריח נעים, כמו כן ד"ר גוּסְטַפְסוֹן לא רשם לעצמו הערות ולא ענה על כל דבר בשאלה או שאר הדברים האנליטיקאיים הקלישאיים שהיו הופכים את כל העניין לזוועתי מכדי לחזור לשם בין אם זה היה עוזר ובין אם לא. הרושם הכללי היה של בן-אדם חביב כזה, חסר ארגון, בלי לחץ, ומה שקרה בפנים השתפר למעשה כשהבנתי שככל הנראה אין לו כוונה לעשות משהו שיגרום לי להפסיק את הדו-קרב אתו ושיגרום לי להפסיק לנסות ולצפות מראש את השאלות שלו כדי להראות לו שאני כבר יודע את התשובה – את ה-65$ שלו הוא הרי יקבל בכל מקרה – ולבסוף הוצאתי את זה החוצה וסיפרתי לו על זה שאני מתחזה ושאני מרגיש מנוכר (הייתי חייב להשתמש במלה הצפונית, כמובן, אבל זאת היתה האמת) ומתחיל להבין שבסופו של דבר אמצא את עצמי חי כך את שארית חיי ונהיה אומלל לגמרי.