דליה רביקוביץ
ועכשיו נוספה גם רכּוּת. יעל דיין
'מעריב', כ"ב באדר ב תשנ"ב, 27.3.1992
לפני שנים אחדות, בשעת ערב, נכנסה אישה לחנות דברי מאפה וביקשה לקנות כיכר לחם מסוג מיוחד. מצטערים, אמרו לה, ברגע זה מכרנו לקונה אחרת את הכיכר האחרונה. הקונה, שעמדה לצאת מן החנות, פנתה לאחור, חצתה בסכין את הלחם שבידה, הניחה את מחצית הכיכר לפני הלקוחה המשתאה ויצאה במהירות, בלי להתחלק במחיר ובלי לשמוע דברי תודה.
זאת הייתה יעל דיין.
מכל הופעותיה בטלוויזיה זכורה במיוחד תוכנית "מוקד" שבּה הופיעה לאחר פרסום צוואתו של משה דיין, שבּה נושלו שלושת ילדיו מירושתו לטובת אלמנתו. בעיצומם של האבל והעלבון, מצאה יעל בלבה די כוחות למצוא צידוק להחלטת אביה. הנאמנות והאהבה לאביה, רגשות שלא עממו גם מקץ עשר שנים, גברו על תחושת הקיפוח.
קל לתאר את פניה של יעל דיין, עצמות לחיים גבוהות ושיער ארוך חלק. פנים המוּכּרות ממאות תמונות בעיתונות. קשה יותר לתאר את סדר יומה, המתחיל בשש בבוקר ונגמר בדרך כלל אחרי חצות.
במשך יממה מספיקה יעל להשתתף בכמה ישיבות, להופיע בהרצאה או שתיים, במרחב שבין ים המלח לכפר גלעדי, לנהוג לבדה בסופות הגשמים האחרונות, להכין כתבה לעיתון, לקנות ירקות ודגים, להזמין לארוחה את הילדים ולשטוף את הרצפה במטבח ובסלון לפני השינה.
פגשתי את יעל לראשונה במערכת 'דבר לילדים'. היא הייתה בת שש־עשרה, לבושה סוודר גולף לבן, שחומת פנים, רמטכ"לית בת רמטכ"ל, שבאה לארגן לקוראי 'דבר לילדים' משחק צופי. אני עצמי, טוראית במחנה קרוב לתל אביב, קיבלתי חופשה מיוחדת כדי לפגוש, בחִיל וברעדה, את העורך שפִּרסם את שירי הילדים שלי. יעל נראתה כמי שלא ידע מימיו פחד או חוסר ביטחון.
לאחר שלושים שנה ומשהו נשארה ביעל דיין אותה תנופה בלתי נבלמת וחדוות מעשה, אבל נוספה להם רכות. מי שהכיר אותה רק על פי מוניטין שיצאו לה כנסיכה, יקירת חוג הסילון הבינלאומי ואשת השנה של 'העולם הזה', עשוי להיות מופתע מן הרוך האנושי. השנים פעלו עליה כמו על כולנו, יותר צרות, יותר היתקלויות בבעיות מורכבות ובבעיות שאין להן פתרון.
חולשתה הגדולה של יעל היא סירובה להכיר בבעיות בלתי פתירות.
במקוריות ובדבקוּת במטרה יעל פותרת בעיות, שעשרות אנשים משכו ידיהם מהן. במסירותה לחברים ואפילו לאנשים זרים, שנקלעו לתוך מעגל חייה, דומה יעל לאמה, רות דיין, יותר מאשר לאביה. בשנים האחרונות קרובה יעל מאוד לאמה ושתיהן מחלקות ביניהן את האחריות למשפחה כולה. אדם המוזמן לארוחה משפחתית אצל משפחת דיין לדורותיה, בביתה של רות או בביתה של יעל, עשוי לטעות ולחשוב, שמשפחה מלוכדת זו מעולם לא ידעה צער.
יעל דיין הגיעה לפוליטיקה באיחור ולא עברה את מסע החוליות המקובל במבוכי המנגנון. כניסתה המאוחרת לפוליטיקה גרמה לכך שמסך אטום למחצה מופשל על הישגיה, ופעילותה אינה זוכה לתהודה מספקת. כאשר זכתה בפרס השלום על שם קרייסקי לא הוצף העיתון במודעות ברכה, אם כי פרס זה, שבּו נתכבד לפניה רק לובה אליאב, הוסיף יוקרה למפלגת העבודה, שבמסגרתה היא פועלת.
בגיל חמישים ומשהו, עשר שנים לאחר מות אביה משה דיין, מתמודדת יעל בבחירות המוקדמות למפלגת העבודה. היא חורשת את הארץ בנסיעות לכנסים ולאספות, ללא תמיכה כלכלית וללא שום סיוע מוסדי, מלוּוה רק ברחשי לבם של חברים, הרוצים לראות אותה בעמדת השפעה ולא רק בעמדת נדיבות.
בין כנס בחירות אחד לשני היא מגיחה לאום אל־פַחְם או לרהט שבנגב, לעורר ערבים ובדואים, המנסים לעצור את הסחף ביחסי יהודים וערבים לאחר מעשי הפיגוע האחרונים ובמיוחד זה שבוצע על ידי ערבים ישראלים.
בין אנשי השמאל יעל נחשבת לימנית בגלל תמיכתה באוטונומיה, ובין אנשי הימין היא מוחזקת שמאלנית בגלל היחס השוויוני הספונטני שיש בה לבני אדם, יהודים, ערבים ומאמיני שינטו. מי שמבקש לראות אותה בכנסת — רוצה שעוצמתה הטבעית והרצון הטוב הקולח ממנה יופעלו לטובת ציבור רחב, למשל — כל אזרחי ישראל.
***
מתוך הזהב ותפוחי האדמה, רשימות ומאמרים מאת דליה רביקוביץ | עורך: גדעון טיקוצקי
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ