ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור
    חפש

     דברים נתונים ואין פתחי יציאה
    נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
    איה אליה על נבדה של מיטל זהר
     
    ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
     
     

    מתאים לך ככה שאת צוחקת
    יונה ט
    פר
    שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
    בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

    להמשך>

     
    לשמוע את השומעות
    חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
    לילך לחמן על
     עד שוב אשמע אותך
     
     
     
    מעולם לא הייתי מוגנת
    מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
    יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
     
     
     
     
     מן העיתונות>>>

     המלצות קודמות >>>
     
    להמלצות נוספות >>


    כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ`י  / מרית בן ישראל

    מה בין "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן לבין אמנות הגוף הרדיקלית של ויטו אקונצ'י? 

     

    "לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."  

    "ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.

    ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".

    הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.

    לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.

     

    מרית בן ישראל, אמנית בינתחומית וסופרת. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. בשנים האחרונות מתמקדת בכתיבת פרוזה ועיון.

    בין השאר ערכה את "קולה של המילה", מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בהוצאת בבל, 2004, וכתבה את "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" כרמל, 2009 (בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן).
    פרסמה שלושה רומנים: "אסור לשבת על צמות" הספריה לעם של עם עובד, 1996 (פרס וינר לסיפורת חדשה), ו"טבע דומם" 2005, ו"בנות הדרקון" 2007, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    בבלוג שלה "עיר האושר", היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות 

    ספר בסדרת קו אדום - אמנות

    גוף, נפש ומה שביניהם 
    ספר מיוחד מעניין ולא שגרתי עשיר בהקשרים תרבותיים אך כתוב בגובה העיניים השופך אור הן על אמנות המיצג הן על ספרו של גרוסמן והן על מקומו של גוף האדם.
    יונתן אמיר |ישראל היום על הספר
    ספר הוא בעצם ראי,  או: אני וניר ברגמן.
    מרית בן ישראל מתארחת ב"רפובליקה הספרותית"
     טעימה מהספר >>>

     

    שם ספר:  כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ`י
    מחבר/ת:  מרית בן ישראל
    הוצאה:  הקיבוץ המאוחד
    סדרה:  קו אדום אמנות
    עורך/ת:  ענת ויסמן
    מספר עמודים:  189
    מקור / תרגום:  מקור
    דאנאקוד:  31-5276
    מועד הוצאה לאור:  תשע"א / 2010

    מחיר :  88 
    מחיר באתר:  44 

    בניית אתריםבניית אתרים 

    הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור