אִמי מתה ב־ 9 בפברואר 2017 . לבדה בבית החולים של טוּלוֹן.
בתיק הרפואי שלה רשום: "מתה במחיצת בני משפחה", אבל אף אחד מילדיה לא היה שם.
אִמי, דמות קטנה במיטת בית חולים, מתה בלעדיי. ועליי לחיות עם זה.
ארבעה שבועות קודם לכן נודע לה שיש לה סרטן. ארבעה שבועות של בדיקות, שהובילו להחלטה המגוחכת: מנתחים.
סגמנטקטומיה בסיסית, מסירים את הגידול. אתם יכולים להיות שקטים. היא כתבה לי: "אל תדאגי, אני לא לבד".
אִמי חמקה לה. הם הפסיקו את הטיפול — הגדרת סרק — בלי לשאול לדעתי, בלי לחכות שאבוא להחזיק לה את היד. הם הפסיקו את סבלה כשעקרו את ליבה. מנעו ממנה לשמוע את המילים של ילדיה, מילות הרגעה או עידוד, מילות פרידה, מילות אהבה. אִמי הניחה לעצמה למות, רחוק ממני.
אני כותבת את הדברים כעבור שנים. אני כותבת "אִמי מתה", אבל בעודי כותבת זאת, אני לא חשה בהיעדרה. נכון, הגרון שלי חנוק והדמעות מבליחות, אך העקירה אינה ממשית.
איבדתי את אִמי אלף פעמים. הפעם, לא אאבד אותה.
*
אולי העיניים שלה.
"העיניים. הם יכולים לקחת לה את העיניים?" אני מעבירה את השאלה הלאה, לאחיי. חילופי מסרונים. "נראה שהכול רקוב מלבד העיניים. הריאות, הלב, הכבד — אף אחד לא רוצה בהם. אבל את העיניים הם ייקחו ברצון. זה בסדר מצדכם? ניתן להם את העיניים של אימא? ויש עוד עניין. לוּס שואלת אם אנחנו מסכימים שהיא תיקבר בסאנארי. מה אנחנו עונים לה? זה מה שאימא הייתה רוצה, לא?" אין זמן לחשוב. צריך להשיב מייד כדי להכניע את השאלות, כדי שייפסקו. "כן, בסדר, אם זה מה שנראה לך אז כן, בסדר."
מההרים שאליהם הרחקתי, אני מסכמת את הפרטים האחרונים לגבי ההלוויה של אִמי. לוּס, אחותי הקטנה, נמצאת בבית החולים, בטוּלוֹן. היא אומרת לי בטלפון: "את הג'ינס ואת הסווטשרט בצבע תכלת עם הקפוצ'ון שהיא כל־כך אהבה. מה את חושבת? ומה אם הם ילבישו לה תחתונים, את קולטת? אני אגיד להם: 'בשום פנים ואופן לא! אימא שלי אף פעם לא לבשה תחתונים! תגידו לי, השתגעתם? אנחנו נבדוק את זה!'"
לוּס ואני מכירות את הסיפור הזה של התחתונים; הוא הופך אותנו ליתומות יוצאות דופן. בשבילנו, הבנות שלה, לאבד את אימא זה הפחד שכל הזיכרונות האלה יתפזרו ברוח, זה הסכנה שיום אחד נשכח את דמותה, כורעת בדשא של סאנארי ונאנחת באושר, שנשכח את ה"בנות, הגיעה השעה לעשות פיפי בדשא!" מדי ערב, במקום לומר "הגיע הזמן ללכת לישון", בשביל המוביל לחווה, תמיד באותו מקום: "להוציא את התחת, שלושתנו יחד, איזה עונג! תיהנו מהגבעולים, בנות! איזה מזל יש לנו שאנחנו לא בנים!" לי ולאחותי יש שפה משותפת, אנחנו מחליפות מבטים לקראת העתיד, לקראת החיים שאחרי, עם בנותינו־שלנו, נצטרך לנסות: להיות נטולות־תחתונים!
*
השארתי את הילדים עם אביהם ואני מדרימה עם אחי ויקטור. לכיוון טוּלוֹן.
הרכבת המהירה הומה צעקות של ילדים, טלפונים ניידים, אנשים שאוכלים ארוחת צהריים. בני ארבעים ושתיים, התאום שלי ואני יושבים זה מול זו ומדברים בעיניים: נראה לך שנצליח לעבור את זה? אני אוהבת אותך. אני אוהב אותך. אני כאן. מה אנחנו עושים פה לעזאזל? זה היום הנורא בחיינו.
ויקטור מסיע אותנו לסאנארי. אל מלון לָה פָרָנדוֹל, בקצה כביש החוף, ממש אחרי חוף השכשוך שבו נצרבתי בילדותי ממדוזה. תמיד ראינו את המלון הזה מרחוק, הוא תמיד הרשים אותנו. אמרתי לעצמי שזה יכול להיות רעיון טוב, שיהיה לנו מקום לפרוש אליו.
יום קודם טלפנתי לקבלה. "לכמה לילות?" בואי נראה... לגשת לבית החולים כדי לוודא שאנחנו קוברים את אימא שלנו ולא אחרת, לקחת את החפצים שלה, לישון. לילה אחד. לקבור אותה ולחזור. אין טעם להכות שורש. "רק לילה אחד, בבקשה." משפט שהלוואי ויכולתי לא לבטא לעולם. מעבר לקו ממתינים מבטא דרומי מתנגן וחיוך: "שהות קצרה, אם כן. ביקור עסקי?" "לא" תמציתי יספיק.
מה עוד יכולתי לומר?
*
אנחנו מגיעים. מתמקמים. יוצאים. אין סיבה להתעכב. הכיוון: בית החולים סָנְט־מוּס, טוּלוֹן. שם אנחנו פוגשים את קולין ולוּס, אחי הגדול ואחותי הקטנה.
לא ממש תוססים, לא לגמרי רעננים, חבוטים כהוגן, אבל מאוחדים, לשם שינוי. חיבוקים ושתיקה. מבטים תלויים באוויר. הַבלוּת המילים. שמיים מעוננים. כל אחד אורב מן הסתם לתגובתם של האחרים, אף אחד מאִתנו לא יודע מה לעשות עם הכאב. אנחנו מחייכים זה לזה בעדינות רבה.
כמו להקת רוק מקרטעת במקצת שהתאחדה מחדש, אנחנו נכנסים לבית החולים, מחפשים את חדר המתים.
הגענו. "מי אתם?" נוקב מתפוצץ לנו בפָנים.
המילים ניתקות לי מהפה, הלשון נוקשת כנגד החך. בקושי שומעים אותי. "הילדים של מדאם פּיזִייה. אנחנו הילדים שלה."
הטון של השומר התורן לא משתנה, גם הוא נראה גמור: "היא לא פה. לא, היא לא אצלי. אין פה מדאם פיזייה. אין לי מדאם פיזייה. אני מצטער." יישר כוח על הנחישות. אחותי מנסה כיוון אחר: שם משפחתה אחרי הנישואים. הפלא ופלא, האֵם התועה נמצאה! מספיק להחליף זהות. "אתם יכולים להיכנס. ניסיתי לסדר אותה, אבל זה לא ממש הצליח..." אמנם כן.
כמה פחדתי להיכנס לחדר הזה. פחדתי שהיא תתעורר, פחדתי שפניה יושחתו, פחדתי שהיא תסרב להקשיב לי כשאדבר אליה, שלא אצליח לבכות, שהיא תשכח שאני בִּתה ותאסור עליי להתקרב אליה.
כל אחד בתורו, בזה אחר זה, אנחנו ניגשים לבדוק. מה? אני לא יודעת. כל אחד מאִתנו נכנס, בכה, ואז התרחק. נישקתי אותה הרבה, הרבה, בלי סוף, את עורה הרך והקפוא, ואז ביקשתי ממנה סליחה. ארוכות.
***
לָה פָמיליָה גְרָנדֶה מאת קאמי קושנר | מצרפתית: רמה איילון
כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע״מ