"כל זה מזכיר ימים שבהם דבר לא קיבל צורה או כיוון, דבר
לא היה חי או עורר לחיים, ימים שבהם לא הייתה משמעות לדבר."
רוזלינד קראוס
"הייתי מוכרח למחוק את היום הזה. הפסדתי עשירייה במסלול
המרוצים היום. איזה בזבוז זמן. כבר היה עדיף לאונן לתוך
ערמה של חביתיות מטפטפות."
צ'רלס בוקובסקי, על הכתיבה
בית הסוהר שעל גדת הנהר
שלג יורד כבר שבוע. ליד החלון, אני מביט על הלילה ומקשיב
לקור. כאן הוא משמיע רחש. רחש ייחודי, מטריד, עד כי נדמה
שהמבנה, נתון במלחציים של קרח, פולט גניחה מצמררת כאילו הוא
סובל ונבקע תחת הלפיתה. בשעה זאת הכלא ישן. אחרי זמן־מה,
כשמתרגלים לחילוף החומרים שלו, אפשר לשמוע אותו נושם בחושך
כמו חיה גדולה, משתעל מדי פעם ואפילו בולע את הרוק. הכלא
בולע אותנו, מעכל אותנו, וככה, מצונפים בתוך בטנו, משתופפים
בתוך הקפלים הממוספרים של קרביו, בין שתי עוויתות מעיים, אנחנו
ישנים וחיים כמיטב יכולתנו.
בית הכלא של מונטריאול, המכונה "כלא בורדו" משום שהוקם
על הריסותיה של שכונה בשם זה, נמצא בבולוואר גוּאָה ווסְט מספר
800, על גדת נהר דֶה פְּרֶרי. 1,357 אסירים. 82 הוצאות להורג בתלייה
עד שנת 1962. פעם, לפני שנבנה היקום המבוצר הזה, המקום ודאי
היה מרהיב עם עצי הלבנֶה והאֶדר ושיחי האוג הקטיפתי, והעשבים
הגבוהים שנרמסו תחת רגליהן של חיות בר. היום, החולדות
והעכברים הם הניצולים היחידים מאותה ממלכת חי. ובאשר כזהו
טבעם הפוחז, הם שבו בהמוניהם לעולם המסוגר הארוג מסבל כלוא.
דומה כי הסתגלו להפליא לתנאי הריתוק, והמושבה שלהם לא חדלה
להתפרשׂ בכל האגפים. בלילות נשמעים בבירור המכרסמים שעמלים
בתאים ובפרוזדורים. כדי לחסום בפניהם את הגישה לתאים, אנחנו
תוחבים עיתונים מגולגלים ובגדים ישנים מתחת לדלתות או כנגד
פתחי האוורור. אבל שום דבר לא עוזר. הם מסתננים, מתגנבים,
נדחקים פנימה ועושים את מה שבאו לעשות.
סוג התא שבו אני גר מכונה "קונדו", שפירושו "דירה". הוא זכה
לכינוי האירוני הזה מפני ששטחו מעט גדול יותר בהשוואה לדגם
הסטנדרטי, כך שהוא מצליח לדחוס את שיירי האנושיות שלנו לתוך
שישה מטרים רבועים.
מיטת קומותיים, שני חלונות, שני שרפרפים מקובעים לרצפה, שני
מדפים, כיור אחד, אסלה אחת.
את המכלאה הזאת אני חולק עם פטריק הורטון, גבר וחצי אשר
קעקע על גבו את סיפור חייו - Life is a bitch and then you
die , ועל הכתפיים ובמעלה החזה את סיפור האהבה שלו להארלי
דיווידסון. פטריק הואשם ברצח של Hells Angel מסניף מונטריאול,
שנורה למוות על האופנוע שלו בידי חבריו, שחשדו בו כי שיתף
פעולה עם המשטרה. פטריק ממתין למשפט על מעורבותו במבצע
החיסול. בשל ממדיו המאיימים והשתייכותו למאפְיית האופנוענים
המתהדרת בהיסטוריה מפוארת של רציחות והתנקשויות, כאשר
הורטון מתהלך במסדרונות אגף ב', כולם סרים מדרכו בהדרת כבוד
כאילו היה קרדינל. ואני, המוּכּר כשותפו למרחב האינטימי של התא,
נהנה תחת חסותו מהיראה שלה זוכה נציג הוותיקן המדומה.
זה שני לילות שפטריק גונח בשנתו. כואבת לו אחת השיניים,
הוא מרגיש מדקרות האופייניות למורסה. הוא חזר והתלונן על השן
הכואבת בפני הסוהר, שלבסוף אישר לו משכך כאבים. לשאלתי
מדוע לא נרשם ברשימת ההמתנה לרופא השיניים, אמר: "בחיים לא.
במקום הזה, אם כואבת לך השן, הבני זונות לא יטפלו בה, הם יעקרו
לך אותה. אם כואבות לך שתי שיניים, אותו הדבר, הם יעקרו לך את
שתיהן."
אנחנו חולקים תא כבר תשעה חודשים והעניינים מתנהלים על מי
מנוחות. שותפות גורל מופרכת הביאה אותנו לכאן פחות או יותר
באותו זמן. מהר מאוד פטריק רצה לדעת עם מי הוא עתיד לחלוק
מדי יום את האסלה שלו. אז סיפרתי לו את הסיפור שלי, השונה
מאוד מסיפורם של ה־ Hells , שחלשו על כל עסקאות הסמים במחוז
ולא היססו להצית מלחמות, כמו אלה שגבו את חייהם של 160 איש
בקוויבק בין השנים 2002-1994 , כשחברי הכנופייה התעמתו עם
אויביהם הוותיקים, ה־ Rock Machines , שלימים נטמעו בתוך ה־
Bandidos , שמצדם הרוויחו ביושר את שמם עד אשר ידעו בתורם
צרות צרורות כשנמצאו שמונה גופות, כולן של חברי הכנופייה,
מפוזרות כלאחר יד בארבעה כלי רכב שחנו זה לצד זה ונשאו לוחיות
רישוי של אונטריו.
כשהתבררה לפטריק הסיבה לכליאתי, הוא גילה עניין בסיפורי
באותה תשומת לב אוהדת של חונך המתוודע לצעדיו הראשונים
והמגושמים של תלמידו. כשסיימתי לגולל את עלילותיי הצנועות
הוא גירד את תנוך אוזנו הימנית, האכולה אקזמה אדמומית. "לפי
איך שאתה נראה, לא הייתי מאמין שאתה מסוגל לדבר כזה. עשית
בשכל, זה בטוח. אני הייתי הורג אותו."
אולי זה מה שבעצם רציתי לעשות, ולדברי העדים, זה בלי ספק מה
שהייתי עושה אילולא חברו יחד שישה אנשים נחושים וריסנו אותי.
אם להודות על האמת, למעֵט מה שסיפרו לי, איני זוכר אלא תמונות
בודדות הנוגעות לתקרית עצמה, ונדמה שמוחי ברר אותן בקפידה
לפני שהתעוררתי בחדר המיון.
"באמא שלי, הייתי הורג את החרא הזה. אנשים כמוהו צריך
לחתוך לחתיכות." אצבעותיו המשיכו לחטט באוזנו הבוערת והוא
התנודד בכבדות מרגל לרגל. פטריק הורטון, שזעמו ניכר בפניו,
נראה כנכון לפרוץ את הקירות כדי לגמור את העבודה, שבמידה
מסוימת התרשלתי בה. כשראיתי אותו שואג כך ומשפשף את עורו
המודלק, עלתה במוחי האמרה של האנתרופולוג סרז' בּוּשאר, מומחה
לתרבויות הילידיות ביבשת אמריקה: "האדם הוא דוב שהשתבש."
וינונה, אשתי, הייתה אינדיאנית אלגונקיאנית. קראתי הרבה
בכתביו של בושאר כדי ללמוד עליה. אז עדיין הייתי לא יותר מאשר
צרפתי שלא מוריד את הרגל מהגז, בּוּר בכל הנוגע לטקס "האוהל
הרועד", לפולחני ההזעה המיסטיים, למיתוס המכונן על הדביבון
המצוי, לחכמה הטרום־דרוויניסטית לפיה "האדם מוצאו מן הדוב"
או לסיפור המבאר "מדוע לאייל הצפון יש כתם לבן אך ורק מתחת
לפה".
באותם ימים, בית הסוהר היה לדידי מושג תיאורטי בלבד, שעשוע
השייך למשחק קופסה שמצווה עליך לבלות את תורך מאחורי הסורג
ובריח של המונופול. אותו עולם, תחת מעטה סר טעם של תמימות,
נדמה בשעתו לנצחי, בדיוק כמו אבי, הכומר יוהנס האנסן, שהיה
עסוק בהרטטת הלבבות וגלגלי הצליל של אורגן האמונד בקרב
קהילתו הפרוטסטנטית שטבעה תחת מבול האזבסט הקדוש; כמו
וינונה מָפּאצִ'י, שבעדינותה האלגונקיאנית מעגלת את הקפותיה
בעודה אוחזת בהגאי מטוס ה"טקסי בּיבֶר" שלה, ומנחיתה ברכּוּת
לקוחות ומצופים על מימי אגמי הצפון; וכמו הכלבה שלי, נוּק, שרק
נולדה וכבר תלתה בי את עיניה הגדולות, השחורות כמו תחילתם
וסופם של כל הדברים בעולם.
כן, אהבתי את הזמנים ההם, שעכשיו נדמים רחוקים, כששלושת
המתים שלי היו עדיין בחיים.
כמה הייתי רוצה להירדם. לא לשמוע עוד את החולדות. לא להריח
עוד בני אדם. לא להקשיב עוד לחורף מבעד לזגוגית. לא להכריח
את עצמי לאכול עוף חום שבושל ברוטב שמנוני. לא להסתכן עוד
במכות רצח בגלל מילה מיותרת או קמצוץ טבק. לא להיאלץ עוד
להשתין לתוך הכיור מפני שאחרי שעה מסוימת איננו רשאים להוריד
את המים. לא לראות עוד, כל ערב, את פטריק הורטון מפשיל את
מכנסיו, מתיישב על האסלה ועושה את צרכיו בעודו שח לי על
"מוטות החיבור המוצלבים" של ההארלי שלו, שבהילוך סרק "רועד
כאילו הוא קופא מקור". בכל ישיבה כזאת הוא עמל בשלווה ומדבר
אליי ברוגע מבלבל שיוצר את הרושם שפיו ומוחו מנותקים לחלוטין
מתנודות פי הטבעת שלו. הוא אפילו לא מנסה לעדן את נפיחות
המאמץ. בד בבד עם סיום ענייניו, פטריק ממשיך להאיר את עיניי
בנוגע לאמינות המנועים החדישים המורכבים על "בולמי זעזועים
בשם איזולסטיק", זאת בטרם ירים את מכנסיו כאדם שסיים את עמל
יומו, ויפרוש על המושב יריעת בד צחורה שאמורה לשמש כמכסה
אסלה ובשבילי מסמלת במידת־מה את סיום טקס המיסה במילים
החותמות Ite missa est.
לעצום עיניים. לישון. זו הדרך היחידה לצאת מכאן, להשאיר את
החולדות מאחור.
**
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ