ביום של הגט נקרעה לי החגורה וכל הזמן החליקו לי המכנסיים. עמדנו במסדרון בית הדין שעוּנים על הקיר ואני הבטתי בחלונות הגדולים. השמש הייתה חזקה בחוץ, המזגן הקפיא אותנו בפְנים ואסתר שילבה ידיים ואמרה, ההורים שלי מאחרים. אני שתקתי. כל הזמן ההורים שלה מאחרים. אבא שלי לא איחר. הוא ישב מולנו, על ספסל ההמתנה, קמוט מצח, רזה, מזוקן, מחזיק ספר משניות קטן ומסתכל קצת עליי, קצת בו וקצת על הרצפה. אסתר אמרה, יש לנעמי אסֵפת הורים הערב, אתה זוכר. בטח זוכר, שיקרתי. זו אסֵפה אישית כזאת, אמרה אסתר, רק אנחנו והמורה והיועצת. בסדר, אמרתי. בסדר, אמרה אסתר ושתקה. מה תעשי עם נדבי, שאלתי. אביא בייביסיטר, ענתה אסתר ואני הִנהנתי. אחר כך שתקנו וההורים שלה הגיעו ואמרו לי שלום. תכף אנחנו, אמר להם אבא שלי ונעמד. לא יודע למה הוא נעמד אבל ככה יצא שחמישתנו עומדים בשקט קרובים ובוהים בשום דבר. אמא של אסתר שאלה אותה אם היא בסדר ואחרי זה שאלה אם מישהו רוצה לשתות ואף אחד לא רצה לשתות. הרמתי שוב ושוב את המכנסיים שהחליקו ונזכרתי שאסתר אמרה פעם שבלי חגורה אין לי מסגרת וצחקנו על זה ולא נרגענו. זה לא היה כל כך מצחיק, ובכל זאת צחקנו מזה. ועכשיו במסדרון בית הדין קצת צחקתי מזה שוב ואבא שלי לחש לי, מה מצחיק בִּינִי ולא עניתי. רק הסתכלתי פתאום על המטפחת של אסתר שהייתה מנוקדת בזהב וטורקיז. רק בזכות אסתר אני בכלל יודע שיש צבע כזה בעולם, טורקיז.
שנייה אחרי הגט אני מעיפה את המטפחת הזו לאלף עזאזל, אמרה לי אסתר שבוע לפני הגט. נפגשנו בבית הקפה הקטן על יד הבית שהיה שלנו. לא היה לי הרבה זמן אבל אסתר רצתה שנתאם עמדות לפני בית הדין. מה יש לתאם, אמרתי לה. לא יודעת, אמרה אסתר ושׂמה לעצמה סוכר בקפה, פשוט לא רוצה שפתאום ישאלו שאלות וניתקע ויגידו לנו תלכו ואז תחזרו ואז שלום בית ואז תבואו שוב וכל מיני, לא רוצה. שתקתי. בשולחן מאחורי אסתר ישב זוג, קשיש וקשישה. הקשיש בהה בקשישה והיא בהתה בו חזרה. תִראי את אלה, לחשתי לאסתר. את מי, שאלה אסתר. את אלה, אמרתי, מאחורייך. אסתר הסתובבה אליהם ומיד הסתובבה אליי חזרה. מה יש לך, היא אמרה לי, שכחת איך מרכלים. זו את שהסתובבת, לחשתי. זה בגללך, היא לחשה אליי חזרה. אחר כך הסתובבה אליהם שוב.
אבא שלי אמר, אנחנו באולם שלוש. בסדר גמור, אמר אבא של אסתר. על הספסל לידינו ישבו שתי נשים. שתיהן היו מאופרות מאוד וכל הזמן אחת מִלמלה לשנייה, רק שייגמר כבר אלוהים, לא יכולה לראות את המטומטם הזה. המטומטם הזה ישב מולם ושיחק בפלאפון. היה לו שיער קצוץ והוא חבש כיפת קטיפה שחורה, כזו שמחלקים לכל אחד בכניסה לבית הדין. או שהיא בכלל התכוונה למטומטם אחר. לא יודע. אמא של אסתר שׂמה יד על אסתר וליטפה אותה בגב ואז בכתף ורציתי להזכיר לה שאסתר לא סובלת את זה שנוגעים לה בכתף ככה ושהיא צריכה להישאר בגב ועדיף ממש באמצע הגב, בנגיעה כזו מרחפת שעושה עור ברווז, מהעורף עד הישבן וחבל שהיא לא זוכרת.
מאולם שלוש יצא בחגיגיוּת המזכיר ושאל את המסדרון, בנימין ואסתר קמחי. כן, אמרתי. תורכם, הוא אמר. התקרבנו כולנו ובזמן שהוצאתי מהתיק את הזימון לגט אבא שלי שאל את המזכיר מה שלומו ואיך העבודה וגם מי הדיינים היום. המזכיר אמר, דיינים טובים, ופתח לנו את הדלת. כל אחד נכנס עם מישהו אחד, הוא הכריז, זה רק בשביל הזיהוי, אחר כך נכתוב את הגט. אבא שלי ואני התיישבנו בצד אחד ואסתר ואבא שלה בצד אחר. מולנו ישבו מוגבהים ושותקים שלושה דיינים. האמצעי הקריא את הפרטים שלנו מתוך חוזה בית המשפט שמסרתי למזכיר בכניסה. אחר כך שאל אותי, אתה בנימין קמחי, ואמרתי, כן. האם יש לך כינוי נוסף, הוא שאל. כן, אמרתי, בִּינִי. האם מלבד בִּינִי יש שֵׁם נוסף שבו מישהו מכנה אותך, הוא שאל. שתקתי. הדיין הרים את הראש מהחוזה. יש כינוי נוסף, הוא שאל. לא, אמרתי. אחר כך הוא פנה לאסתר. אסתר נעמדה. לא צריך לעמוד, אמר הדיין הימני. אסתר התיישבה. האם את אסתר קמחי, שאל הדיין. אני, אמרה אסתר. האם יש לך כינוי נוסף. אסתר הביטה בי. אין לי, אמרה לדיין. הדיין שאל את אבא של אסתר אם הוא מכיר את אסתר ואיך הוא מכיר אותה ומה הקשר ביניהם ואם יש לה כינוי נוסף. אחר כך הדיין שאל את אבא שלי אם אני בנימין ואם הוא מכיר אותי ומה הקשר בינינו. זה הבן שלי, אמר לו אבא שלי. אחר כך היה שקט והדיין האמצעי מהשלושה שוב בהה בחוזה מולו ושאל, אני מבין שמיציתם את כל האפשרויות לשלום בית ושאתם שניכם רוצים בגט. אסתר אמרה, נכון. הדיין הביט אליי. נכון, אמרתי. יצאנו החוצה והמזכיר אמר לי, עכשיו תלך עם אבא שלך מאחורה שָׁמָּה איפה שכותבים את הגִּטין, אתם חייבים להיות על יד כשהוא כותב את זה.
הלכתי עם אבא שלי מסביב. כותב הגִּטין ישב בחדר קטן. היה לו וֶסט שחור וחולצה לבנה והוא הרכיב משקפיים כאלה של פעם. הוא והמזכיר צִחקקו, לא הבנתי על מה. יש כיסא, שאלתי את המזכיר. לא, הוא אמר, זה תכף מסתיים. התיישבתי על הרצפה. אבא שלי עמד לידי עם המִשניות שלו. הצצתי בפלאפון, לא היו לי הודעות. כתבתי לאסתר, איך את, ושלחתי. אסתר לא ענתה. קמתי ואמרתי לאבא שלי, אני הולך לשירותים. אתה לא יכול ללכת, אמר אבא שלי, זה בעייתי. הכול בסדר, אמרתי לו. בדרך לשירותים ראיתי את ירושלים דרך חלון קטן ומאובק. אם הייתי בצד השני של החלון הייתי יכול לכתוב על האבק משהו. למשל, ביני קמחי היה פה. או, חלון זה לא אוזניים כדאי לנקות אחת לחודשיים. כמו שהיינו כותבים על מכוניות כשהיינו ילדים, ופעם ילדים שהם לא אנחנו כתבו בדיוק את זה על חלון האוטו שלי ושל אסתר ואסתר אמרה, תראה מה זה, אנחנו בצד של המבוגרים. אני אמרתי, מי בכלל מנקה אוזניים אחת לחודשיים ואסתר צחקה והביטה בי עם הכחול בעיניים שלה והטורקיז שלה ואמרה, אנשים שהם לא אתה.
כותב הגִּטין סיים ושוב חיכינו כולנו במסדרון. לחשתי לאסתר, שלחתי לך הודעה. אסתר בדקה ואמרה, אין לי פה קליטה מצטערת, ושאלה, מה שלחת. לא חשוב, אמרתי. הזוג שהיה לפנינו סיים ונכנסנו אנחנו. עכשיו לבד, הכריז המזכיר. אני ואסתר עמדנו רחוקים מעט זה מזה והדיין הסביר לאסתר שתכף היא תושיט את הידיים ככה צמודות כמו קערה ואני רק אשים לה את הגט בידיים ואומר לה, התקבלי זה גִּטך והיא תקבל ולא תגיד שום דבר. אחר כך היא תשים את הגט תחת בית השחי ותלך שלושה צעדים הלוך וחזור ואז אני אומַר שהיא מוּתרת לכל אדם. זה מובן, הדיין שאל את אסתר. כן, אמרה אסתר. זה מובן, הוא שאל אותי. כן, לחשתי.
הדיין העביר אליי את הגט והחזקתי אותו ואסתר הושיטה אליי ידיים וראיתי את הכחול שלה ואת הטורקיז ואמרתי, התקבלי זה גִּטך ורציתי להניח לה בידיים אבל פתאום אמרתי, אסתר אני מצטער, והדיין אמר, אדוני לא להוסיף מילים, ובכל זאת המשכתי, אסתר תסלחי לי. אסתר התחילה לדמוע ולחשה, די, ביני, תעשה מה שצריך, והדיין אמר, תגיד שוב ותיתן לה את הגט, ואני אמרתי, אסתר לא רציתי להיוולד כזה אני מצטער, ואסתר שִׁפשפה את העיניים והדיינים התרגזו והמשכתי, אסתר תאמיני לי שאת האישה הכי יפה בעולם ומגיע לך מישהו טוב וחשבתי שנצליח ולא ידעתי שזה לא יֵלך אסתר, ואסתר שוב אמרה, עם הידיים שלה ככה מורמות, ביני, די, בוא נסיים עם זה, והדיין השמאלי אמר, אדוני תפסיק לדבר, אתה פוסל את הגט, ואני אמרתי, אסתר הלוואי והייתי נולד רגיל אסתר, הלוואי והיינו מצליחים אסתר, והדיין קם וצעק עליי שאשתוק וגם הדיינים שלידו קמו וכבר לא ראיתי שום דבר בעיניים הרטובות שלי ואסתר התקרבה והושיטה לי את הידיים שלה ולחשה, הכול בסדר, ביני, אני לא כועסת. הדיינים עמדו שלושתם. היה רגע שקט. הנחתי לה את הגט בכפות הידיים והרמתי בוכה את המכנסיים שכל הזמן החליקו לי.
***
מי שסוכתו נופלת מאת צבי בן מאיר | ערך: יואב רוזן | סדרת פועלים - סיפורת
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ