דוד אבידן
תקרית
הַבָּתִּים רָעֲדוּ כְּמוֹ מִקֹּר. לְמוּלָם
פִּרְפְּרוּ מִדְשָׁאוֹת מֻזְנָחוֹת בַּגֶּשֶׁם.
וְאָכֵן, אֲסוֹנֵנוּ הָלַם וְהָלַם
וְאָרַב וְקָרַב כְּמוֹ סַכִּין בַּדֶּשֶׁא.
וְחִשַּׁבְנוּ אֶת כָּל הַפְּרָטִים כֻּלָּם.
הַחַזַּאי לֹא טָעָה וְנִבָּא גַּם לְגֶשֶׁם.
אֲבָל אֲסוֹנֵנוּ הָלַם וְהָלַם,
אֲבָל סַכִּינֵנוּ הָלְכָה בַּדֶּשֶׁא.
נִסִּינוּ לִשְׁכֹּחַ אֶת כָּל הָעִנְיָן.
תֵּרַצְנוּ: סְתָם אִיהֲבָנָה מְצַעֶרֶת.
אֲבָל אֲסוֹנֵנוּ הוּא כָּל הָעִנְיָן,
וְאִיהֲבָנָה לִפְעָמִים כָּךְ נוֹצֶרֶת.
הָיְתָה רְטִיבוּת בָּרְחוֹבוֹת. כָּרָגִיל.
טוֹב שֶׁנִּזְכַּרְנוּ לָקַחַת מְעִיל.
וְטוֹב שֶׁאֲנַחְנוּ קִשְּׁחִים כָּלְכָּךְ.
וְאוּלַי בֶּאֱמֶת עוֹד הַכֹּל יִשָּׁכַח.
כִּי אוּלַי יוֹם אֶחָד נִשְׁתַּנֶּה מְאֹד.
אָז יַכּוּ בָּנוּ רַק הָרוּחוֹת הַחַמּוֹת.
וְיֵרֵד לִתְקוּפַת-הַשָּׁנָה גַּם קְצָת גֶּשֶׁם.
וַאֲנַחְנוּ נָנוּחַ הַרְבֵּה עַל הַדֶּשֶׁא.
וְאַחַרְכָּךְ נֵצֵא לְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם.
וְהַדֶּרֶךְ תִּהְיֶה רְחָבָה. לֹא עִקֶּשֶׁת.
אֲבָל אֲסוֹנֵנוּ הָלַם וְהָלַם
וְקָרַב וְטָרַף כְּמוֹ סַכִּין בַּדֶּשֶׁא.
הַבָּתִּים נִרְגְּעוּ אֵיכְשֶׁהוּ. לְמוּלָם
נִמְנְמוּ מִדְשָׁאוֹת מֻזְנָחוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ.
וְאוּלַי הַדָּבָר לֹא קָרָה מֵעוֹלָם.
וְאוּלַי הוּא קָרָה רַקְאֶמֶשׁ.
מתוך: ברזים ערופי שפתיים > כל שירי דוד אבידן, כרך א'
***
לאה גולדברג
לַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה
אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, אַתְּ יוֹצֵאת מִן הַבַּיִת,
עַל גִּבְעָה יְרֻקָּה אַתְּ עוֹלָה לְשַׂחֵק,
אַתְּ רוֹאָה אֶת הַיָּם הַמַּכְחִיל עַד אַפְסַיִם.
אַתְּ רוֹאָה אֳנִיּוֹת עַל הָאֹפֶק הַרְחֵק.
וְעִירֵנוּ יָפְתָה וּבָתֶּיהָ הִלְבִּינוּ
וְנִיחוֹחַ הַדֶּשֶׁא עוֹלֶה מִן הַגַּיְא,
מַה גָּבוֹהַּ הַבְּרוֹשׁ בְּגַנּוֹ שֶׁל אָחִינוּ,
מַה נָּאֶה הָעוֹלָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי.
בְּאִילָן מְלַבְלֵב הַצִּפּוֹר מְנַתֶּרֶת
וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּרוֹם מַסְבִּירָה לָהּ פָּנִים –
וּבַבַּיִת יַד־אִמָּא רָזָה וְחִוֶּרֶת
וְעֵינֶיהָ כֵּהוֹת לְמִקְרָא עִתּוֹנִים.
אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, אַתְּ שׁוֹתֶקֶת כָּמוֹנִי
וְעֵינַיִךְ חוֹשְׁבוֹת: הָעוֹלָם הַגָּדוֹל!
יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶשׁ וְזֶמֶר וְרֶשַׁע וָעֹנִי
וְגַבּוֹ שֶׁל אָדָם הַכָּפוּף מִן הָעֹל.
וְאוּלַי לָךְ סֻפַּר וְהֻגַּד, כִּי נִשְׁבַּעְנוּ
לְשַׁחְרֵר אֶת הָאָרֶץ מֵרֶשַׁע וָדָם.
כִּי לִבֵּנוּ כָּבֵד, אַךְ תָּמִיד הֶאֱמַנּוּ
כִּי נָשִׁיב לָעוֹלָם אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל אָדָם.
וְיָבוֹאוּ לֵילוֹת וְיָמִים יַעֲרִיבוּ
וְשָׁנָה אֲרֻכָּה תִּצְטָרֵף אֶל שָׁנָה.
וְאִילָן יְלַבְלֵב וּשְׂדוֹתֵינוּ יַזְהִיבוּ
וְתִגְדַּל וְתֶחְכַּם אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה.
וְהַקְּרָב יִגָּמֵר וְנֵצֵא מִן הַבַּיִת,
עַל גִּבְעָה נַעֲלֶה וְנַשְׁקִיף אֶל הַגַּיְא,
וְנִרְאֶה אֶת הַיָּם הַמַּכְחִיל עַד אַפְסַיִם,
מַה יִּשְׂמַח הָאָדָם בְּרֵאשִׁית חֹדֶשׁ מַאי!
מתוך: כל שירי הילדים
* פורסם ב'דבר לילדים', כרך ז, חוברת 3, ח' באייר תרצ"ט, 27.4.1939
בֹּקֶר טוֹב
בֹּקֶר טוֹב לַמַּכְאוֹב שֶׁהֵעִיר אֶת לִבִּי מִשְּׁנָתוֹ.
דְּבַשׁ־חַמָּה מִסְתַּנֵּן וְנוֹטֵף בִּתְרִיסִי הַמֻּרְעָד.
קוֹל צִפּוֹר לֹא־נִרְאֵית מְנַתֵּר בַּבְּרוֹשִׁים מוּל הַבַּיִת.
וְאוּלַי הָעוֹלָם מִשְּׁנָתוֹ לֹא חָרַד.
בֹּקֶר טוֹב.
הַאֲזִינָה - עֲדַיִן מִזְמוֹר לָעוֹלָם,
עוֹדֶנּוּ קַיָּם.
עוֹד הַצַּעַד הוֹמֶה - מִדַּפֵּק עַל לִבָּהּ שֶׁל מִרְצֶפֶת,
וְאַסְדַּת חַלְבָנִים מְפַזֶּמֶת שִׁירַת הַשַּׁחֲרִית שֶׁלָּרְחוֹב,
וּכְאָז, כִּבְטֶרֶם הֱיוֹת הָאֵימָה,
צִפּוֹר לֹא־נִרְאֵית בַּבְּרוֹשִׁים מְצַפְצֶפֶת,
בֹּקֶר טוֹב, מַכְאוֹבִי, בֹּקֶר טוֹב.
מתוך: כל השירים
חוה פנחס-כהן
ניסן והכיסא הריק
יָשַׁבְתִּי וְשַׁרְנוּ מִנְיַן אֲנָשִׁים וְעוֹד אַחַת
וְהַכִּסֵּא מִמּוּל הָיָה רֵיק.
דִּבַּרְנוּ וְשַׁרְנוּ וְאָכַלְנוּ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק
יָשַׁבְתִּי לְיַד הַכִּסֵּא
לִפְעָמִים זֶה מוּל זֶה
לִפְעָמִים זֶה מִיָּמִין
לִפְעָמִים בָּא גַּם מִשְּׂמֹאל
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.
וַנִּצְעַק וַנִּזְעַק שׁוּב וַנִּזְעַק
לְמַלֵּא אֶת הָרִיק בְּקוֹלֵנוּ
הַהוֹמֶה מֶה מֶה מֶה מֶה
קָרְבָּן הֵבֵאנוּ לוֹ כֶּבֶשׂ תָּמִים
שֶׁיְּהֵא שָׁרִיר הַזִּכָּרוֹן
מֵיתַר מְשׁוֹרֵר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ
וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.
בֵּרַכְנוּ וּבִקַּשְׁנוּ לָלֶכֶת
וְהַכִּסֵּא הָרֵיק הָלַךְ בְּעִקְּבוֹתֵינוּ
וּכְשֶׁיָּרַד לַיִל דָּפַק בְּרַגְלֵי הָעֵץ
עַל דֶּלֶת הַבַּיִת:
"פִּתְחִי לִי פִּתְחִי לִי פִּתְחִי
כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מָלֵא" כָּךְ נִקֵּשׁ וּבִקֵּשׁ
נִכְנַס לְמִטָּתִי הָרִיק
וּבְאַרְבַּע רַגְלָיו אוֹתִי חִבֵּק.
מתוך: לחישת הארץ לשמיים
אנדד אלדן
כְּשֶׁהַלַּיְלָה הִתְפּוֹצֵץ מֵעַל עֵינַי
כְּשֶׁהַלַּיְלָה הִתְפּוֹצֵץ מֵעַל עֵינַי
וּקְרָעָיו זָחֲלוּ עַל רֹאשִׁי
קָרִים מִמַּאֲמָץ
יָדַי חִפְּשׂוּ אֶת עֵינַיִךְ מִבַּעַד
רֵיחוֹת הֶעָשָׁן. בְּגוּפִי
מִתְכַּוֵּץ בְּפִנַּת בִּכְיֵךְ
קוֹרֵא לָרוּחַ. מִנֶּגֶד נִצְּבוּ אוֹדְמוֹת
שָׁעוֹת רְחוֹקוֹת.
על קירות בארי
עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ
נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר
לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה
לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל
הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה
לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה
מתוך: שש שעת שחר
אנדד הוא תושב בארי
דליה רביקוביץ
עם פקיחת עיניים
שֶׁלֶג בֶּהָרִים
מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים
וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.
רְדִי יְרוּשָׁלַיִם
וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם
וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים
וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת
וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְּחָלִים
וְהָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.
וַאֲפִלּוּ אַגְמוֹן כָּפוּף
אוֹ גִּבְעוֹל רָזֶה בַּזֶּרֶם
וְשִׂיחֵי מִדְבָּר חוּטִיִּים
הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי
כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף
עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.
מתוך: כל שירי דליה רביקוביץ
ישראל נטע
(תושב בארי)
נוֹלַדְתִּי בֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים,
בְּאֶרֶץ הַקּוֹצִים, בֵּין הַנְּהָרוֹת,
וְשֵׁם הַנָּהָר הָאֶחָד בְּשׂוֹר, הוּא סוֹבֵב אֶת רָמַת נֶגֶב,
וְשֵׁם הַשֵּׁנִי גְּרָר, הוּא הוֹלֵךְ מֵהָרֵי הַגּוֹרָל
וְחוֹצֶה אֶת שְׁתַּיִם־שָׁלֹש־שְׁתַּיִם וּבָא עַד הַיָּם הַגָּדוֹל.
גָּדַלְתִּי בֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת הַחֲרֵבִים,
בִּשְׂדוֹת הַדַּרְדַּר וְהַחוֹחַ וְהַבַּרְקָן וְהַשָּׁמִיר
וְקוֹץ הַמִּדְבָּר הַמָּצוּי, וְקוֹץ הַמִּדְבָּר הַנָּדִיר, וְהַסִּילוֹן.
הָלַכְתִּי בִּשְׂדוֹת הַקּוֹצִים, בֵּין הַנְּהָרוֹת:
צִבְאוֹת עוֹלָם צָעֲדוּ כָּאן בָּאָבִיב, לְמַרְגְּלוֹת הַתִּלִּים הַחֲרֵבִים, וְנִמְלְטוּ
בַּקַּיִץ מֵעֹמֶס הַחֹם אוֹ מֵאֵימַת הַקּוֹצִים, חֵילוֹת שִׁנְעָר וְאַכַּד וֶאֱדוֹם
וּנְיוּ זִילַנְד צָעֲדוּ כָּאן עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הֲמָמָם. הֲיָדְעוּ אֶת רֵיחַ פְּרִיחַת
הָאֵיקָלִיפְּטוּסִים בְּמַאי, אֶת רֵיחַ הַפַּרְדֵּס הַקֵּיצִי, אֶת רֵיחַ הַיֵּאוּשׁ
בְּשַׁעֲרֵי עַזָּה? הֲיָדְעוּ אֶת הָרַכּוּת הַבִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת הַזּוֹ בֵּין עַרְבַּיִם,
בֵּין הַנְּהָרוֹת, וְרֵיחַ הַחִטָּה הַנִּקְצֶרֶת, וְרֵיחַ הַקּוֹמְבַּיְן הַמְדוֹמֵם אֶת
מְנוֹעָיו וְרֵיחַ הַקַּשׁ בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה נוֹשֵׁם אֶת הַטַּל.
נוֹלַדְתִּי בֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים:
הַגְּרָר, הַהוֹלֵךְ וְנִגְרָע מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, מִמַּשְׁאֵבָה לְמַשְׁאֵבָה,
וְהַבְּשׂוֹר: דֶה מַיְטִי רִיבֶר הַבְּשׂוֹר, הַנָּהָר הַנִּשְׁבָּר אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל,
נְהַר הַמִּיוֹקֶן הָעַתִּיק הַנִּגְזָל מֵהוֹרָתוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן וְאַף עַל פִּי כֵן.
לְאֹרֶךְ מִגְדְּלֵי הַשְּׁמִירָה נְסִיכֵי מִצְרַיִם סִמְּנוּ אֶת הַגְּבוּל בְּחַלּוּקֵי
הַנַּחַל: מִכָּאן לַנָּהָר הַגָּדוֹל גְּרָר, וּמִכָּאן לַנָּהָר הַגָּדוֹל בְּשׂוֹר,
וּמִכָּאן לַיָּם וּמִכָּאן לֶהָרִים. מִמְּעוֹף אֲוִירוֹן הַמַּצְלֵמוֹת הַחוֹרֵךְ
אֶת הַשָּׁמַיִם הָלְכוּ וּבָאוּ הַצְּבָעִים. בְּעִתָּם. תָּמִיד הַפֶּלֶא הַזֶּה:
בְּעִתָּם. קוֹצִים וְקוֹצִים וְקוֹצִים וְשֵׁשׁ דַּקּוֹת הִשְׁתָּאוּת יְרֻקָּה
מְלוֹא רֵאוֹת הָאֲדָמָה. שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ, לֹא יִגְרָע הָאֵל,
אַדְמַת הַלֶּס הָאֲהוּבָה, בֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת. כְּסוּתָהּ קוֹצִים. עוֹנָתָהּ
קוֹצִים. שְׁאֵרָהּ - עֲנַן עָשָׁן וְאַשְׁפַּתּוֹת.
גָּדַלְתִּי בֵּין שְׁנֵי הַנְּהָרוֹת הַגְּדוֹלִים, בְּאֶרֶץ הַקּוֹצִים. וְשֵׁם הָאֶחָד
בְּשׂוֹר הוּא הַהוֹלֵךְ מֵרָמַת נֶגֶב, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי גְּרָר הַנִּשְׁבָּר אֶל הַיָּם.
**
מִתּוֹךְ צַלֶּקֶת וָאדִי מְפֻחָם יִפְרְחוּ הַחֲצָבִים.
עֱלִי, וּשְׁחָלוֹת וְצַלֶּקֶת פֶּרַח, וְזִיר. יִתְרוֹן הַחַיִּים.
אֵיזֶה תַּיָּר יַעֲצֹר בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וְיִדְרֹךְ אֶת מַצְלֵמָתוֹ.
שִׂמְחַת אוֹקְטוֹבֶּר. הָאֲוִיר צָלוּל כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם.
אֶפְשָׁר מַמָּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל סְבִיבוֹתָיו וְנוֹשֵׁם:
עֶרֶב בָּא אֶל כֶּתֶף הַגְּבָעוֹת, כָּךְ שַׁרְנוּ, וּמֶשֶׁךְ הַצְּלָלִים.
בְּמֶרְחַק הַשָּׂדוֹת נִשְׁמָעִים צְלִילֵי דִיסְקוּס שִׁינִיצְקִי.
זֶה הַבַּרְזֶל הָעַתִּיק הַבָּא אֶל אַדְמַת הַלֶּס וְנוֹשֵׁק לִשְׂפַת
הַמָּצוּק, וְהוֹלֵךְ. יִתְרוֹן הָאָרֶץ. תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
בִּסְגֹל הַמַּעֲרָב תָּצוּף לָהּ סְפִינַת חָלָל, אוֹ פְּלָנֶטָה.
**
שְׁתֵּי פָּעוֹטוֹת. וְאִמָּא וְאַבָּא שֶׁלָּהֶן, וְסָבְתָא, וְסַבָּא שֶׁלָּהֶן,
זֶה אֲנִי, וְעוֹד סַבָּא וְסָבְתָא, וְהָאַחִים שֶׁל אִמָּא וְהָאַחִים
שֶׁל אַבָּא, אֲהוּבִים, וּשְׁתֵּי פָּעוֹטוֹת, אַחַת בְּעֶצֶם כְּבָר יַלְדַּת
גַּן מַמָּשׁ וְאַבָּא שֶׁלִּי. הַמֵּת. לֹא זָכָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים. עָמֹק
אֶל תּוֹךְ הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים, הָיִיתִי מֵסִיר אֶת
גֻּלְגָּלְתּוֹ מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר וּמֵבִיא לְאֻמָּן שֶׁיְּכַיֵּר אֶת דְּמוּתוֹ. אַלְפֵי
שָׁנִים, עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה, כָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים. הָיוּ טוֹמְנִים
אֶת פָּנָיו בְּקִיר הַבַּיִת. שְׁתֵּי פָּעוֹטוֹת, אַחַת כְּבָר יַלְדַּת גַּן מַמָּשׁ,
תִּתְמַהְנָה: מִי כָּאן טָמוּן בְּקִיר הַבַּיִת, סַבָּא.
מִכְתָּם לַשּׁוֹמֵר,
לַתִּינוֹקוֹת בְּעֵין הַלַּיְלָה,
אֵיךְ כָּל הַיְקוּם כֻּלּוֹ
עוֹמֵד עַל כַּף יָד פְּעוּטָה שֶׁל יֶלֶד,
וּנְשִׁימוֹתָיו לַיְלָה.
כָּל הַיְקוּם.
***
עָקוּר, הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים עָקוּר, הַמֵּיתָרִים
הַנִּמְתָּחִים מֵעֶצֶם הֶחָזֶה אֶל הַלֵּב.
עֶקְרוֹן הַהַכְבָּדָה שֶׁלָּנוּ, הַגְּרָבִיטַצְיָה שֶׁל הָרֶגֶשׁ.
אֶת הַלֵּב עָקְרוּ לִי, אָמְרָה הָאִשָּׁה בַּטֶּלֶוִיזְיָה עַל הַקֶּבֶר
הַפָּתוּחַ. בָּכִיתִי גַּם אֲנִי אִתָּהּ. פָּלִיט.
שְׁמוֹנַת אֲלָפִים מַיְלִים מַעֲרָבָה מִכָּאן: פְּקִיעַת הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ.
הִלֵּל מָתוֹקִי שֶׁלִּי. נִצְרַח לַגַּנֶּנֶת בְּיַחַד.
הִלֵּל מָתוֹקִי שֶׁלִּי: כַּמָּה בָּכִיתָ הַיּוֹם סַבָּא, מִמָּה
בָּכִיתָ הַיּוֹם סַבָּא.
**
בֹּקֶר שַׁבָּת אוֹקְטוֹבֶּרִי. תַּצְלוּם מֵהָעִתּוֹן: שָׁלֹש נָשִׁים מִתְפַּלְּלוֹת
בַּפַּארְק, כָּל אִשָּׁה אֵצֶל עֵץ אַחֵר. אֵיקָלִיפְּטוּסִים. אוּלַי הַתְּמוּנָה מְבֻיֶּמֶת בִּכְלָל, הַצֹּרֶךְ הַזֶּה בִּמְעַט אִינְטִימִיּוּת. אִישׁ אֶחָד מְדַוֵּחַ מִמַּעֲמַקֵּי הָאָיָוַאסְקָה: הַדִּי־אֶן־אֵי שֶׁל הַכֹּל זָרַם לוֹ בַּגּוּף. עוֹמְדוֹת וּמִתְפַּלְּלוֹת לָאֵל שֶׁלָּהֶן, הַפָּנִים בָּאֵיקָלִיפְּטוּס וּמִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר. עַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח גוּיָבָה אַחַת, כָּל הַבַּיִת נוֹהֵר מֵרֵיחַ גוּיָבָה אַחַת. וּמִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר. גוּיָבוֹת, וּקְלֶמֶנְטִינוֹת בְּיָרֹק עָמֹק, וְאוֹקְטוֹבֶּר, וּבֹקֶר שַׁבָּת. אֵיךְ גוּיָבָה אַחַת וְכַמָּה קְלֶמֶנְטִינוֹת נוֹגְעוֹת בְּבַלּוּטַת הַגַּעֲגוּעַ. בַּחַלּוֹן, מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ, בַּדֶּרֶךְ לַפַּארְק, אִישׁ מַצְחִיק אֶת בִּתּוֹ. צְחוֹק שֶׁל פָּעוֹטָה בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר, חָשַׁבְנוּ שֶׁאֵין לָאֹשֶר קֵץ. וּמִסָּבִיב הַסַּעַר. בְּנִי בְּנִי, הַנֶּכְדָּה שֶׁלִּי, אַרְבַּע מֵאוֹת מֶטֶר מֵהַגָּדֵר, עַל הַטְּרַקְטוֹר, מִמַּעֲמַקֵּי הָאָיָוַאסְקָה, הַדִּי־אֶן־אֵי שֶׁל הַחִטָּה, וְשֶׁל הַחַמָּנִיּוֹת, וְהַזֵּרוֹן חוֹצֶה אֶת הַגָּדֵר כְּאִלּוּ מָה אִכְפַּת, בְּמָעוֹף נָמוּךְ אֶל מַחֲנֵה הַפְּלִיטִים. מִי לֹא פָּלִיט. מִסָּבִיב יֵהוֹם הַסַּעַר.
מתוך: האלכסון של אמש
חדוה הרכבי
זֶה רַק נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת קוֹרֶה
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה קוֹרֶה
אוּלַי נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה
אוּלַי אוֹמְרִים שֶׁזֶּה קוֹרֶה
אוּלַי כְּאִלּוּ זֶה קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה קוֹרֶה
זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת קוֹרֶה
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה
זֶה רַק נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה
זֶה רַק אוֹמְרִים שֶׁזֶּה קוֹרֶה
זֶה רַק כְּאִלּוּ זֶה קוֹרֶה
זֶה לֹא קוֹרֶה זֶה לֹא קוֹרֶה
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת קוֹרֶה זֶה לֹא בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֶת קוֹרֶה
זֶה לֹא בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ קוֹרֶה
זֶה רַק נִדְמֶה שֶׁזֶּה קוֹרֶה
פָּנָיו
בְּנִי שׁוֹתֵק לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
מִתְבּוֹנֵן בְּלִי עֵינַיִם בַּשָּׁמַיִם
שֶׁלֹּא יַחְלְפוּ יוֹתֵר לְעוֹלָם
עַל פָּנָיו
וְאֵלֶּה שֶׁבָּכוּ לְגוֹרָלִי בָּכוּ לְגוֹרָלָם
הֵדִים אָחֲזוּ בְּיָדַי וְרַגְלַי וְנָגְסוּ בְּגוּפִי.
סַכִּינִים הִתְמַתְּחוּ עַל מִצְחִי.
מוּסִיקָה יָצְאָה מִקְּצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי.
עֲנָפִים עֲמוּסֵי פְּרִי צָפוּ עַל הַשָּׁטִיחַ,
וְכָל הַפְּלִשְׁתִּים שֶׁל גָּלְיָת מְהַלְּכִים
בְּחַדְרִי
וּפְלִשְׁתִּי מְחַיֵּךְ
וּפְלִשְׁתִּי נוֹבֵר בְּתוֹךְ שְׂעָרִי
וּפְלִשְׁתִּי מוֹצִיא קֶצֶף לָבָן וְרָץ בְּמָחוֹל
וּפְלִשְׁתִּי מִתְכַּסֶּה בִּכְנָפַיִם, בּוֹחֵן
אֶת הַכְָּחֹל וְאֶת הָאָדֹם
וְאֶת הַהַחְלָמָה
"אַתְּ כָּאן? אַתְּ מְנֻתֶּקֶת? אֵיפֹה אַתְּ עַכְשָׁו, חֶדְוָה?"
מִישֶׁהוּ שָׁאַל.
מִישֶׁהִי שָׁאֲלָה.
חֲסֵרָה מַרְאָה.
חָסֵר לוּחַ זְמַנִּים.
חֲסֵרִים קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמַסֵּכָה
כָּל הַגְּבוּלוֹת נִפְרָמִים.
מַה שֶּׁגִּלִּית לִפְנֵי רֶגַע, נֶעֱלַם.
הַכֹּל שָׁם, בַּחוּץ.
הַכֹּל כָּאן, בִּפְנִים.
לִפְעָמִים, כְּשֶׁהָיָה קוֹרֶה מַשֶּׁהוּ, הֲכִי קָטָן,
וְהָיוּ רַק הַגַּעֲגוּעִים שֶׁלִּי
דְּמָעוֹת נֶהֶפְכוּ לִבְרָקִים
וּמִכָּל הַבְּרָקִים נָטַף דָּם
וְרַעַשׁ וְתַכְרִיכִים נָטְפוּ דָּם
וְכָל הַגַּעֲגוּעִים נְגוּעִים וְאֻמְלָלִים
וְלֹא יְכוֹלִים לְהָרִים אֶת רֹאשָׁם,
וְאֵלֶּה שֶׁבָּכוּ לְגוֹרָלִי, בָּכוּ לְגוֹרָלָם
אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת הַהַשְׁגָּחָה קוֹרֵאת לַדָּם "דַּי, דָּם, דַּי. דַּי. דַּי"
מתוך: מיגו
***
כותב נתן אלתרמן:
"המילים, שיש להן תמיד דמות אנוש, הנושאות בחובן תמיד מחשבה אנושית, נסוגות מפני המקרים שפרצו כל גדר של מושגי אדם. המילים שיש להן היגיון ונשמה אינן חלות על עניינים שההיגיון אינו חל עליהן. סופרים שכוחם עמהם מרגישים, כווידויָם, כי קָצְרָה ידם לדובב את הימים האלה. ונדמה כי לא "הפרספקטיבה ההיסטורית", שכה מרבים להתגעגע עליה (ולא רק מבחינה ספרותית), היא החסרה כאן. לא היא. ייתכן כי את ימיהם של כמה חלקים על פני כדור הארץ אין לדובב בלשוננו, משום שאין להם לשון שהדעת סובלתה. ואין המכוון בזה למספר מעשי האכזריות הנעשים בהם, או למידותיה של הנבלה ועומקה. אין הכּוונה רק לרשעותם של הימים, במובן המקובל. הכּוונה היא למהותם העצמית, שאינה מהות אנושית. המילים יספרו בכאב, בחרון, על עינוייו של יחיד, על עינוייהם של רבבות, על בית כנסת עולה באש, על שבעים בתי כנסיות עולים באש, על המונים שנהפכו למכונה עיוורת ודורסנית, על תינוק המבקש את אמו בין המכונות — — — יש בכוח המילים לספר את כל אלה, אבל בחוש שאינו מכזב, בחוש שאינו נרדם, מרגיש הקורא ומרגיש גם הכותב כי הכול סוּפָּר, אך הכול נשאר אילם. הימים הללו, על כוחותיהם, על מניעיהם, על נפשם, אינם מדברים בלשוננו. כאילו תעו ובאו אל כמה ערים, אל כמה ארצות של עולמנו, מחוץ לעולם. הלשון חופפת את העובדה, אך העובדה מוסיפה להיות זרה לה. קשה לפשט את הדבר, אך נדמה כי כך ירגיש מי שיקרא בלשון כדור הארץ תיאור מדויק של זריחת שמש אחרת על כוכב לכת אחר."
נתן אלתרמן | עולם והיפוכו, 'טורים', 30.3.1939 | מתוך: סער ופרץ - פרוזה ומאמרים
***
חיים גורי
ארגעה
אַל־נָא תִּירְאִי. בְּשׁוּבִי הַחַלּוֹנוֹת יַכְפִּילוּ
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַחוֹזֶרֶת אֶל הַיָּם.
אַתְּ תַּרְגִּישִׁי, מִבְּלִי דַעַת אֲפִלּוּ,
אֵיךְ שָׁבִים מֵתֵינוּ לִתְחִיָּה.
נִצָּבִים לְיַד הַקֶּרֶן הַנִּזְכֶּרֶת,
מוּל כִּבְרַת הַדִּמְדּוּמִים עַל הָאִילָן,
גַּם יָמֵינוּ הַפְּצוּעִים כְּקֶרַע -
מִתְאַחִים בְּעַקְשָׁנוּת וּבִתְפִלָּה.
עוֹד יָבוֹא הַלַּיְלָה אֶל בֵּיתֵנוּ.
מֵאָחוֹר יָבוֹא עַל בְּהוֹנוֹת.
הַזְּמִירִים יָבוֹאוּ אֶל חַלּוֹנוֹתֵינוּ,
וְלֹא מָוֶת יְטַפֵּס בַּחַלּוֹנוֹת.
אֶמֶשׁ כְּבָר אָמַרְתִּי לָךְ, זִכְרִי־נָא:
אֵין זֶה תּוֹר הַחֹשֶךְ הַכּוֹרֵעַ.
סוֹף הַחֹדֶשׁ הוּא, זִכְרִי־נָא,
הַמְכַרְסֵם בְּבוֹא יוֹמוֹ אֶת הַיָּרֵחַ.
*
הָאֲדָמָה שׁוֹתֶקֶת.
הַשָּׁמַיִם רְחָבִים כְּאֵינוּתוֹ.
הַמְשֵׁךְ לָלֶכֶת.
יֵשׁ הֲמוֹן מָקוֹם.
אַל תַּאֲשִׁים אֶת הַשֶּׁקֶט.
הוּא יוֹדֵעַ לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ.
הוּא רַק עֲיֵפוּת נִמְשֶׁכֶת
אַחֲרֵי הַצְּעָקָה.
הרץ למרחקים ארוכים - מבחר
חוה פנחס-כהן
ניגון ואור
זֹאת הָאָרֶץ שֶׁחָבְרוּ בָּהּ אוֹר וְנִגּוּן וּבֶקַע וּמַיִם
וְנִשְׁבַּר הַלֵּב שֶׁנִּמְתַּח וְהִתְרַחֵב לֶאֱהֹב
נַעַר לְבוּשׁ מִלְחָמָה מֵחֲרִיצֵי עֵינָיו
נִבַּט מְשׁוֹרֵר אוֹ מַחֲזַאי.
אָבִי מַלְכִּי, מְצָא אֶת הָרֶוַח
שֶׁבֵּין הַצְּדָקָה לַחֶסֶד וְתֵן בּוֹ
מָקוֹם לִמְנוּחָה תֵּן כְּנָפַיִם
שֶׁל עָגוּר לַדִּמְעָה.
מתוך: גשם בשפה זרה
אמיר גלבּע
בְּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִּים יִפְרָח
בְּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִּים יִפְרָח
וְרִמּוֹנִים
וּפַעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף.
הַשַׁעַר לוֹ תָּמִיד נִפְתָּח
וְלֹא יִירָא אִישׁ
אֵלָיו לָגֶשֶׁת.
הַשֶׁמֶש בַּעֲנָפָיו יָאִיר
בְּמוֹעְדָיו יְבֹרַךְ גֶּשֶׁם
וִירֹק-עַד סְבִיבָיו הַדֶּשֶׁא.
לַיְלָה בּוֹ חֲלוֹם יִשְׂגֶּה
וְלַבֹּקֶר יַבְשִׁיל הַפֵּשֶׁר.
בְּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִּים יִפְרָח
שֶׁכָּךְ חָלַמְתְּ, שֶׁכָּךְ.
מתוך: פתאום קם אדם בבוקר - מבחר שירים
שאול טשרניחובסקי
אני מאמין
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל־פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.
רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי־עָל;
לֹא בָרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר - לַנֶּפֶשׁ, פַּת - לַדָּל.
שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין, כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב - תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא - יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד - בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.
אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.
ראי, אדמה
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ... לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל חֲרֵדָה.
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶׁר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת־אוֹר נִבְטָם.
הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהוֹר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבוֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?
וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד...
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
תל אביב, 3.9.1938
מתוך: שַׂחקִי, שַׂחקי על החלומות
**
אברהם סוצקובר
על פני דרכים
עַל פְּנֵי דְּרָכִים, רְאֵה:
פִּלְאֵי הַבִּעוּתִים.
זְמַנִּים מִתְמַעֲטִים,
צְלִילֶיךָ הַמֵּתִים
מִפְּנֵי כַּדּוּר תּוֹעֶה.
עוֹלָם מִמְּךָ נִטַּל
וְלֹא תֵּדַע כֵּיצַד...
הֱיֵה־נָא מְעוֹדָד:
עַל קוֹץ הַטַּל נוֹלָד.
יְחִי אוֹתוֹ הַטַּל!
צעצועים
שִׁמְרִי, בִּתִּי, כָּל צַעֲצוּעַ,
יִהְיוּ לָךְ כֻּלָּם אֲהוּבִים.
וְעִם עֲלוֹתָם עַל יָצוּעַ
פִּרְשִׂי עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים.
עֵשֶׂב מָתוֹק תְּנִי כִּפְלַיִם
לַסּוּס הַזָּהֹב הָרָעֵב.
וְאַל תִּשְׁכְּחִי עַרְדָּלַיִם
כְּשֶׁנֶּשֶׁר־הַיָּם יְנַשֵּׁב.
וְגַם פַּעֲמוֹן, אִם הִשְׁכִּימָה,
תְּניִ לַבֻּבָּה בְּידָָהּ.
לְשׁוּם צַעֲצוּעַ אֵין אִמָּא,
וְהִיא שָׁם בּוֹכָה לְבַדָּהּ.
שִׁמְרִי עֲלֵיהֶם מִכָּל שֶׁבֶר,
זָכוּר לִי עוֹד יוֹם - יוֹם הַדִּין -
בֻּבּוֹת בָּרְחוֹבוֹת מִכָּל עֵבֶר,
וּבָעִיר לֹא הָיוּ יְלָדִים.
תרגם: בני מר
התפילה שלי
תֵּן מִלִּים לִי שֶׁכְּמוֹתָן לְאִישׁ עוֹד לֹא הִשְׁמַעְתָּ.
תֵּן מִלִּים שֶׁלֹּא־מִכָּאן בְּקוֹל דְּמָמָה דַּק־עוֹרֵק.
שֶׁאוּכַל כָּךְ לְשׂוֹחֵחַ עִם שְׁכֵנַי שֶׁמֵּתוּ,
פֶּה אֶל פֶּה יַחְדָּיו יִשְׁתֹּקוּ נְשָׁמוֹת מֵעֹמֶק.
רֹב שְׁכֵנַי וַחֲבֵרַי בְּגַן־עֶדְנָם־מִקֶּדֶם.
עֵינֵיהֶם פְּקוּחוֹת כִּי שֶׁבַע בִּשְׂ רֵפָה נִגָּפוּ.
תֵּן מִלִּים לִי, כְּמוֹ שֶׁעֲנָבִים תִּתֵּן לַכֶּרֶם,
וִיבָרְכוּ שְׁכֵנַי שֶׁמֵּתוּ: בּוֹרֵא־פְּרִי־הַגָּפֶן.
1964
תרגם: צור ארליך
מתוך: הר געש של שלווה
***
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד