אני עומד נוכח הים. עלמא בת השבע ובארי בן הארבע עומדים איתי. אנו מחזיקים צדפות ואבנים קשות, חלקות, ממששים אותם, מנפים מהם את החול האבקתי.
*
אבא, הם שואלים, זה יכול להיות שהמים מרגישים?
כך גם נפתח אחד מסיפוריי. "זה יכול להיות שהמים מרגישים? זה יכול להיות שכואב למים ?מה, מה, מה הייתה השאלה, אני מתכופף לעבר פניו המודאגים של ילד רך, ואחר כך הוא שוב פעם שואל: זה לא כואב לים? זה לא כואב לים?".
אלה הדברים שמזינים את חידת המרחב המיימי, המרחב של חיי, לפעמים צלול, לפעמים עכור, מלוח, מרחב שהוא ספק.
ז'ורז' פרק כתב: "הייתי רוצה שיהיו מקומות יציבים, בלתי ניתנים להזזה, מושרשים. מקומות שישמשו כציוני דרך, נקודות מוצא. הם אינם קיימים ומפני כך המרחב נהפך לשאלה, המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף...". 
וזה בדיוק מה שאני מבקש לחולל במלאכת הכתיבה: לסמן את הטריטוריה שלי. המרחב הוא ספק, ואצלי הספק המקנן הוא תוצאת הגדרה פתולוגית למצב השמיעה: "כבד שמיעה". לא "חירש" ולא "שומע", משהו באמצע, שממצב, בעצם מטלטל אותי, כמו יורד ים בסירת עץ רעועה, בוואקום של זהות. אין לי מקום לא בבית של השומעים, ולא בבית של החירשים. מפני כך התפקיד המרכזי של הכתיבה בחיי הוא שיקום: כאדם שלא שומע, אני מנסה לברוא באמצעות המילים חלופה מציאותית להווייה החירשת שלו: לאכול, לשתות, להריח, למשש, להציף את עיניי, לגדוש את נחיריי, לאהוב, לשנוא, לרוץ, להפשיט אישה, להתענג, לעוף, לצלול, יותר, יותר , ולהפוך את העניין הזה, של החירשות, לשולי ותפל.
במרחב הגלותי שבין הגדרות השמיעה השונות, אני יצחק קומר, גיבורו של עגנון ב"תמול שלשום". המצב הקומרי המתואר במהלך ההפלגה מאירופה לארץ ישראל, הוא בדידות. "יחידי בן שמיים וים", מצייר עגנון את קומר, "יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים בים", וגם אני יחידי בין כאן לשם, בגלות סחופת הרוחות, המלוחה, הלחה, על צירו של זמן הים, מנותק מהקיום היבשתי, האנושי, של ה"חיים".
בקרקעית הים נחה תיבת אוצר, היא הדיאלקטיקה של חיי וארגז הכלים של כתיבתי, היא שתי הקצוות של סקאלת הדימוי העצמי שלי: מתחת לפני המים אני חירש, אטום, ומצד שני חותר, חובט בגלים, מחזיק אוויר לזמן ממושך, מין גוף עליון שמבטל את הגוף הפגום, וכך גם המליחות והלחות הימית, הן הארוס והחושניות, הם הגוף החי, הגברי, שמבטל את הגוף הנכה, העלוב.
סופרים שאוהב:
יעקב שבתאי ו"זיכרון דברים", שלראשונה קראתיו כנער בן 17, ובבת אחת נחשפתי לסערת החושים והרגשות, לבדידות האנושית, לכישוף התל אביבי, סערה ששבתאי חולל באמצעות לשון ושפה מטלטלות, חסרות מנוחה, מכבידות, מכאיבות, מרגשות ומתישות.
וגם את יהודית קציר אני אוהב מאוד, מפני שבמחזור סיפוריה התל אביביים וברומאן ה"חיפאי", שלה, ריתקה אותי אל המקומות והמחוזות הפיזיים והרגשיים שלי עצמי. קציר מרתקת אותי במובן הפיזי של כתיבתה - אני מרותק אל החוויה שמתוארת בכתיבתה, ולא אל "הסופרת כפרסונה מרתקת".
גונן נשר
זוכה פרס רמת גן לספרות לשנת 2011 בקטגורית ספרי ביכורים
לעוף כמו בוב בימון
* צילום: גונן נשר