פתיחת הספר ניצבת
בארבע לפנות־בוקר מתעורר הטלפון הנייד, וגם אם זאת השכמה שנשכחה מן הבוקר של אתמול, היא איננה מכבה את הנעימה הנוגה שנשתלה במכשיר בידי חלילן קשיש אשר לא רצה להישכח בביקור הממושך שלה בישראל. וכששבה לבסוף הדממה, היא אינה חוזרת להתכרבל בשמיכת הצמר המשובצת של הוריה כדי להחיות תרדמה שנקטעה בטעות, אלא פורטת קלות על מנופי המיטה החשמלית ומרימה ראש בשביל שתוכל, עדיין בשכיבה, לתור בשמי השחר של ירושלים אחר הכוכב שהעניק לה את שמה.
בילדותה יעץ לה אביה לחפש את הכוכב הזה לפני הזריחה או מיד לאחר השקיעה, "אבל גם אם לא תצליחי למצוא את עצמך בשמיים", אמר, "עדיין חשוב שתרימי אליהם מבט מפעם לפעם ותתבונני לפחות בירח, שהוא קטן מהכוכב שלך, כמו שאחיך קטן ממך, אבל הוא גדול בעינינו, כי הוא קרוב יותר".
ואכן, בביקור הזה שלה בישראל – אם מחמת הבטלה שנכפתה עליה, או בזכות הניצָבוּת, שמעסיקה אותה לפעמים גם בלילות – היא מרבה לשאת את עיניה אל הרקיע הישראלי, שאינו עמום כשמי אירופה.
בשנים שלפני מות אביה, כשהיתה פוקדת את ישראל לביקורים קצרים, העדיפה ללון אצל חברות מימי האקדמיה למוזיקה, ולא בבית הוריה. אך בניגוד למה שסבר אחיה חוני, לא בגלל רתיעה מהשכנים החדשים, שהלכו ו"השחירו" את השכונה. דווקא לה, שכה התרחקה בשנים האחרונות מירושלים והיא נהנית ממרחב אירופי מוגן וליברלי, היה נוח להאמין בדו־קיום מכובד וסובלני עם מיעוט, אף כשהוא מראה סימני רוב. והרי בנעוריה, אפילו אימוני הנגינה שלה בשבת לא עוררו תרעומת אצל שכניהם.
"בבית־המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד", אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה־תואר שגר בקומה שמעליהם, "ולכן נעים ליראי־שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח".
"אבל האם ירשו גם לנערות כמוני לנגן בבית־המקדש?" הקשתה הנגנית הצעירה ופניה התלקחו.
"גם לנערות כמוך", אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, "ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכוהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות".
ואפילו זיכרון פעוט כזה מאושש את אמונתה בסובלנות השוררת כאן מסביב, ובניגוד לאחיה, החושש מאוד לשלום אמם, שהחרדים כבר מכתרים אותה, היא־עצמה סוקרת את הליכתם החפוזה בלי טינה ובלי תביעה, רק במבט פולקלורי מבודח מעט של תיירת בוגרת, שהעולם מוזמן להתנגן לפניה בשלל צבעיו.
לאחר נישואיה התגוררה שנים אחדות עם בעלה אוריה בירושלים, אבל לאחר הפרידה מירושלים, ואחריה הפרידה מבעלה, כשהיתה מגיעה לפעמים לביקור בערבי שבת, העדיפה לחזור בלילה לשפלה. החברוּת והאינטימיוּת בין הוריה, שהעמיקו בזקנתם, העיקו עליה במקום שיָקֵלו עליה. הם שתקו בעניין סירובה להביא ילדים לעולם ואפילו השלימו עם כך, ואף־על־פי־כן היא חשה שלא רק לה אלא גם להם נוח שאין היא נשארת בלילות במרחב שלהם וכך היא פטורה מחיכוך בְּזוגיות חריפה ששומרת אמונים אפילו למיטה עתיקת־יומין, מיטת עץ צרה ושחוקה, שהוריה היו שוקעים בה יחדיו בהרמוניה נינוחה. גם אם היה אחד מהם מזדעזע מחלום מוזר, או מתעורר עקב איזו דאגה חדשה, היה האחר מתעורר מיד בעקבותיו וממשיך בַּשיחה שכנראה התקיימה ביניהם גם בשנתם.
פעם, בליל סופה, היא נשארה ללון בחדר ילדותה מחשש שלא תימָצא לה אפשרות לחזור לתל־אביב, ובלילה, בין שריקת רוח להֶבזק ברק, היא ראתה את אביה מהלך בצעדים קטנטנים בין החדרים, ראשו כפוף בהכנעה וכפות ידיו צמודות לחזהו במחווה בודהיסטית.
– ומה קורה עכשיו? נשמעה לבסוף טרוניה עליזה מן המיטה הזוגית.
– הברקים והרעמים הפכו אותי פתאום מיהודי לסיני, הצטדק האב בלחישה וניענע את ראשו בנעימות כלפי המוני הסינים שבאו לדרוש בשלומו.
– אבל ככה לא הולכים סינים...
– מה?
– לא ככה הולכים סינים.
– אז מי הולך ככה?
– יפנים, רק יפנים.
– אם כך אני יפני, נרגע אביה ומִזעֵר עוד יותר את צעדיו וחג מסביב למיטת הזוג הצרה וקד קידות מנומסות אל אשת נעוריו השוכבת לפניו. מה לעשות, אהובתי, הסופה העיפה אותי עכשיו מסין ליפן והפכה אותי ליפני...
---
ניצבת מאת אברהם ב. יהושע, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, יולי 2014.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.