קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה | טעימה

כן

וחשבתי,

כששמעתי את האשה הצעירה אומרת לגבר הצעיר שישב לידה במטוס, "איזה מקסים שאתה עובד בהייטק!" - שזה מסוג המשפטים שסיומם הורס את מעט האמינות שהיתה בתחילתם - אבל הבחור, שכנראה היה פחות רגיש לסאבטקסטים, או מה שיותר הגיוני, יותר קרוב לאפשרות אירוטית מאשר כותב שורות אלה -

שזאת לא חוכמה גדולה, אני ישבתי בין חרדי שמן וישֵׁן לבין גרמניה נוצריה עם צלב בגודל שישו נשא על שכמו בדרך להיות הפעיל החברתי האולטימטיבי של אלפיים השנים הבאות, אז סיכויי לסקס בטיסה, או מיד עם הנחיתה, לא היו משהו -

אז הבחור אמר לה, "כן, אה?" ומיד נהיה ביניהם קשר כזה, של לתת מחמאות ולקבל מחמאות, ומיד היה ברור ששניהם בטריפ של להגיד כן, פשוט להגיד כן זה לזו, כן כטקסט וכן כסאבטקסט, ואין דבר שיותר משכֵּר משאומרים לך כן, חוץ אולי מלומר כן בעצמך, כי תמיד יש איזה גבול, איזה רגע שבו אתה אומר "כן, אבל" -

אבל השניים האלה פשוט המשיכו לומר כן אחד לשני, כן אני אוהב את GLEE , כן גם אני מתה על --- (וכאן היא נקבה בשמו של כדורגלן שאין סיכוי שאזכור), וכן וכן וכן, החל מ"כן אני אוהבת ריח גוף של גברים במטוסים", וכלה ב"כן, זה נורא מפחיד שהקברניט אומר שיש מערבולות אוויר!"

והיה ברור, או לפחות היה ברור לצופה מהצד, או לפחות לצופה מהצד שתקוע בין חרדי ישֵׁן לגרמניה שלפי האתרים שהיו פתוחים לה בלפטופ כיפרה על מעשי אבותיה על ידי התנדבות בארגוני סיוע פלסטיניים - הגעת לשֵּׁמִים הלא נכונים, אנטישמית לשעבר! - שהדבר הזה שנקרא אהבה ממבט ראשון קורה מול עיניך, נולד מתוך הצורך של שניים להתאהב, ועל כן היכולת להתעלם מכל מה שלא מתאים לצורך הזה -

אבל פתאום,
מגיע הדייל עם ארוחת הערב ארוזה בקופסת פלסטיק, היא מקבלת מנה בשרית והוא טבעונית, ורגע של אי נוחות עובר ביניהם, רגע קטן אבל משמעותי, כי פתאום אורגיית ההסכמה ביניהם פוסקת לרגע, וזה בדיוק הרגע הראשון מאז החלה, שהם צריכים להחליט במודע אם להמשיך אותה או לא, אם לשקוע לחלוטין בים הזוגי והמתוק או להתעקש על זהות בודדת וקשיחה, ואפשר היה לדחות את הרגע הזה כמו את שאלת ירושלים, אפשר היה להסכים שלא להסכים (זה עבד כל כך טוב ליהודים ולערבים),

אבל אז היא רואה בעיניו הבהוב של גועל, לא רק מהבשר אלא גם מהאפשרות שהוא נפתח רגשית עד כדי כך למישהי שאוכלת בשר, ולכן איננה יפה כמו שחשב, וזה הרגע הזה שבו הכל נהרס, שממנו אי אפשר לחזור לאחור, כי היא ראתה בעיניו את הסלידה, ובזה לו; הוא ראה בעיניה את הבוז, והתנתק.

וזה פיזי. אפשר לחוש את זה ממש, את חמצן האהבה הזך הופך להיות פליטה מזהמת ממפעלי הזיקוק של חיפה, והריאות הרגשיות שלהם, שעוד היו בתהליך נשימה ולא קלטו שהאוויר שינה איכות, סופגות בבת אחת מטח של רעל רגשי - וזה נגמר.
אתה רואה את זה נגמר.

הם לא ישובו לפרויקט הכן־כן־כן שלהם. ואכן עד סוף הטיסה בקושי החליפו מילה, וזה שהתבונן בהם, לחוץ בין החרדי הישֵׁן לגרמניה המכפרת, לא יכול היה שלא לתהות מה זה היה לעזאזל, למה זה נדלק ונכבה כל כך מהר, אבל יש דברים שאין עליהם תשובה חוץ מאשר שלפעמים, כשתופעות קורות מהר מאוד, אתה יכול לראות אותן במנותק מהאנשים שלהם זה קרה, ולכן להסיק מסקנות, אבל מצד שני אולי אני זה שמנותק ותמיד הייתי, ועכשיו החרדי מתעורר והגרמניה סוגרת את הלפטופ והדייל מגיע אלינו עם האוכל והגרמניה שואלת: זה כשר, כן?

ושנינו מסתכלים על הצלב הגדול שלה במבט אילם,

והדייל אומר לה, זה אל על, הכל כאן כשר,
אז היא אומרת טוב מאוד, ולוקחת ארוחה,
והחרדי רוכן לעברי ולוחש: "א רעבעצן", כלומר, רבנית, ומשום מה זה כל כך מצחיק אותי שנתקע לי האוכל בגרון, והאיש מרוצה מאוד מהבדיחה וגם אני הייתי מרוצה מאוד, לולא הייתי נחנק.

***

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, רשימות מאת עוזי וייל | עורך: יואב רוזן

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ