אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא
מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה
שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא
איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא
ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא
המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה
הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי
אותם כדי לשרוד.
שלוש מחברות, שלושה חודשים
שלושה חודשים שכבו המחברות דוממות במגירה האדומה.
אחי מצא אותן במקרה, אחרי מותה, תוך פינוי חדרהּ בדיור
המוגן לנפגעי נפש, שם חיה בשנותיה האחרונות. הן כמעט
הושלכו לאשפה, שכן היו חבויות בתחתית ארגז ומעליהן
חפצים בלים שלא היה אפשר לתרום ולכן יועדו לזריקה.
שלוש מחברות בשקית פרחונית דהויה, שהמילים "תודה
ולהתראות" מודפסות עליה בתבנית חוזרת.
האישה גדולת הגוף וּורודת הפנים שעמדה ליד אמי
בעת שקרסה ומתה אמרה שבשנים האחרונות היא כבר לא
כתבה, שכן מצב הרוח שלה השתפר. היא כתבה כשהייתה
למטה, אמרה והפנתה את אגודלה כלפי האדמה. האישה
הזאת הייתה אם הבית שלה בשמונה השנים האחרונות. היא
העניקה לה חום ואמפתיה, דבר שלא הייתי מסוגלת לתת
לה בעצמי, כי אז הייתה בולעת אותי בנוכחותה: בשיחות
הטלפון, בביקורים, בסיפוריה המכאיבים על חייה בעבר
ובהווה. זה היה גורר אותי למטה, אל התהום התמידית
המלווה אותי מאז הילדות.
חודשים עברו. לא חלף יום שלא ניקרה בי המחשבה
לפתוח את השקית ולהתחיל לקרוא את המחברות, אבל
בכל יום מחדש הדפתי ודחיתי אותה באימה. הן היו האש
הדולקת במגירה, מחכה לי שאצעד לתוכה, כדי שתוכל ללחך
את עורי, לחרוך את הנקבוביות והכתמים ולאכֵּל בשאגה את
הבית שבניתי ואת כל מה שיש לי.
המחיקות
המחברות מרופטות. באחת מהן נתלשו הדפים אחד־אחד
ואי־אפשר לדעת אם נשמר הסדר הכרונולוגי שבו נכתבו.
היא לא ציינה תאריכים. מגע הדפים התלושים באצבעות
מזכיר חול.
אחד הדברים הראשונים שהזדקרו מול העין הקוראת
היה המחיקות שביצעה, וגם השינויים התהומיים בצורתו
של כתב היד שלה. כמעט בכל דף חצו קווים את שורות
הטקסט, היא חתכה באותיות שלה בערך באמצע. בחלק
מהמקומות עוד ניתן היה לקרוא את הטקסט שמתחה
עליו קו, דק ומהוסס. במקומות אחרים חרטה קווים כמו
בזעם, כמו בסלידה ממה שכתבה, ואלה הסתירו כמעט כליל
את המילים והמשפטים. כעת אני עושה זאת בעצמי, רק
באמצעים טכנולוגיים נוחים יותר, כותבת ומוחקת שורות
מהטקסט הזה, שמנסה לפענח אותה ואת עברנו.
אני קוראת:
מה שמצער ביותר הוא שמשפחתי כיום, כלומר ילדיי
ואישי, רואים בי מקרה אב]וד[. הסטיגמה עליי מצִדם תמיד
תעמוד לי מנגד, בעוד שאנשים שבקושי מכירים אותי לא
רואים בי את הסטיגמה. זה לא רק מצער, זה גם כואב
מאוד מבחינה נפשית.
אלוהים עדי שניסיתי למלא כיאות את תפקידי כאם
וכרעיה למרות מחלתי. אך זה לא עזר לי, ילדיי ואישי
תמיד ישנאו אותי, ונכדיי אפילו לא יזכו להכיר אותי, הוי
כמה זה כואב.
הייתי בת תשע כשהתפרצה אצלה המחלה. בהתחלה הם
נתנו לה את השם "מאניה דפרסיה" ואחר־כך החליפו לשֵׁם
שיש בו רק מילה אחת המתחילה באות סמ"ך. את השם
הזה אני מתקשה עכשיו להניח על הדף.
אני מסתייגת מגרפולוגיה. היא נראית לי תורה שרלטנית.
שמעתי על כמה גרפולוגים שאבחנו אנשים בצורה מפליאה
ועל טבעית, ועדיין אני חשדנית כלפיה. לאחר שקראתי כמה
דפים, צפה ועלתה בי תחושה חריפה של פיצול. לולא התוכן,
היה ניתן לחשוד כי שתי נשים כתבו במחברת הזאת, שתי
נשים שונות, מקוטבות. האחת — סופה חשמלית המבעירה
את היקום, האחרת — ביישנית, מופנמת, בעלת כתב יד עגול
ונקי כשל ילדה בכיתה ד'.
אני משערת שאנשי בריאות הנפש יקשרו את הפיצול
בכתב היד למחלה הזאת. אני שומעת בדמיוני את אבי החי,
ששקע גם הוא בדמדומי מציאות מאז מותה, אומר לי: טוב,
היא הייתה חולה, זה מתבטא גם בכתב, אלה אותן עליות
וירידות שאת מכירה אצלה. אחר־כך הוא יעצום את עיניו
להרף עין, כאומר, מה אפשר לעשות עכשיו.
מאז שהופיעו סימני מחלתה, אני מנהלת מאבק בדמותה
המשתקפת בי, אני מפרידה אותה בכוח מהזהות שלי.
בשלבים שונים, מאז הילדות, דימיתי את הפעולה הזאת
לעקירה, ניתוק, חליצה, פירוק. מוות.
על השעות השבורות | ריקי כהן
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ – ספרית פועלים