פעמון | שירים

בעקבות ארבעה שירים של לאה גולדברג
[פזמון ליקינתון]
שיר פרידה מפסיכולוגית

עַכְשָׁו יֵשׁ לָךְ תִּינוֹק אֲמִתִּי
וְשִׁיר הָעֶרֶשׂ אֵינוֹ בִּשְׁבִילִי, לַיְלָה לַיְלָה
אֵינוֹ בִּשְׁבִילִי,
וְאֵינִי נִרְדֶּמֶת, כִּי לוֹ אַתְּ שָׁרָה.
וְאוּלַי זֶה סִימָן,
וּמָחָר אֵצֵא אֶל הַגָּן, גַּם אִם אֶהְיֶה לְבַדִּי,
אֵלֵךְ אֶל אִמִּי הָאֲמִתִּית וְאַבִּיט בָּהּ,
אָשִׁיר לָהּ, לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֵּל הַיָּקִינְתוֹן
בַּלְּבָנָה שֶׁנֶּעֱלֶמֶת, שֶׁמּוֹסִיפָה לִקְטֹן,
הִיא מִתְמַעֶטֶת עַד שֶׁכִּמְעַט וְאֵינָהּ,
אֲבָל הַיָּקִינְתוֹן אֵינוֹ נִכְנָע,
הוּא שָׁר לָהּ, לַיְלָה לַיְלָה,
עַד שֶׁהִיא שָׁבָה וְעוֹלָה.

[תשובה]
וּמָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו בַּסּוּסִים וּבָאַיָּלוֹת
וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת. מָה אֶעֱשֶׂה בַּדְּהָרָה
וּבַמַּפֹּלֶת. מָה אֶעֱשֶׂה בַּחַיּוֹת הַצְּמֵאוֹת,
בְּבִטְנִי שׂוֹחֶה יֶלֶד כְּמוֹ צַב יָם גָּדוֹל
עִם שַׂקִּית נַיְלוֹן בָּרֵאוֹת. מָה אֶעֱשֶׂה
בַּיֶּלֶד, מָה אֶעֱשֶׂה בָּאַיָּלוֹת, בָּאַיָּלוֹת
מָה אֶעֱשֶׂה בָּאַיָּלוֹת
בְּעֵינֵיהֶן הַמְבֹהָלוֹת, הַנִּפְעָרוֹת
אֶל מוּל הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה,
וּמָה אֶעֱשֶׂה בַּיֶּלֶד.

בשעת צהריים

רָאִיתִי אִישׁ מְאוֹנֵן בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם
מֵאֲחוֹרֵי תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת,
מְלַטֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּרַכּוּת,
בִּכְאֵב וּבְחֶמְלָה שֶׁלֹּא יָדְעוּ שׂבַע.
רָאִיתִי אִישׁ שֶׁמִּכְנָסָיו מֻפְשָׁלִים עַל בִּרְכָּיו
וְאֵיבָרוֹ גּוּר חֲתוּלִים שֶׁנּוֹלָד שׁוּב וָשׁוּב
מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדָיו,
דָּבָר חַי, עֲצוּם עֵינַיִם
דָּבָר וָרֹד וְנִרְעָד. רָאִיתִי
אִישׁ בִּמְעִיל מְלֻכְלָךְ
מְכַוֵּץ אֶת פָּנָיו,
אִישׁ יוֹלֵד מִבְּדִידוּת
אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו
דָּבָר שֶׁאָסוּר הָיָה לִי לִרְאוֹת -
כְּמוֹ זְבוּב טוֹעֵם מִפֶּצַע,
כְּמוֹ לְשַׁד אָדָם
חָשׂוּף לָאוֹר.

לב אחד
"Or help one fainting robin
Unto his nest again"
Emily Dickinson

כְּשֶׁאֲנִי צִפּוֹר נִשְׁמֶטֶת
הוּא מֵשִׁיב אוֹתִי
וְחַיַּי בְּיָדָיו אֵינָם לַשָּׁוְא,
כִּי כְּשֶׁהוּא צִפּוֹר נִשְׁמֶטֶת,
כְּשֶׁהוּא נִשְׁמָט -
אֲנִי כַּפּוֹת יָדַיִם לְהָשִׁיב אוֹתוֹ
וְחַיַּי אִתּוֹ אֵינָם לַשָּׁוְא.


התשובה לנאצים
הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלְּךָ בָּרְחָה בַּזְּמַן מֵאֵירוֹפָּה
ושְׁלֶיִּ נשִׁאְרֲהָ. שׁלֶךְּ ראָתֲהָ עשָׁןָ
וְשֶׁלִּי עָלְתָה בּוֹ

אֲבָל הִנֵּה, בַּסּוֹף שְׁנֵינוּ כָּאן
שׂוֹכְרִים דִּירָה עִם עֲצִיצִים בַּמִּרְפֶּסֶת
בְּתֵל אָבִיב, בַּצָּפוֹן הַיָּשָׁן

בַּמִּטָּה שֶׁלָּנוּ
אֲנִי נוֹגַעַת בְּעֵינֶיךָ וּבִשְׂפָתֶיךָ
אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ
לֹא הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁדָּבָר יִשְׁתַּנֶּה

אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִם נִרְעַב
נֹאכַל אֶת הַחֲתוּלִים
ואְָז אֶת הכַלֶּבֶ
וּבַסּוֹף זֶה אֶת זֶה.

מתוך פעמון | אורין רוזנר | סדרה לשירה

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ