זוכת פרס 'מפתנים' לשירה לשנת 2011
השירים בספר הזה הם רישומים של מרחב פנימי, מוכר, סודי, יקר; שירים שהם יָד לָאֵם, לוואדי ולזכרון המטע. הם מסמנים את מעשה הכתיבה כמצב של הכרת תודה, מסירוּת ורִגשה, שמחת ביטוי ותנועת צמצום.
חוש מיוחד לפרופורציה מאפיין את פעולתן של המילים בפעמוניוֹת אִמי: הן גדֵלות וקטֵנות ביחסים משתנים בהתאם למילים אחרות הקשורות עמן. 'עוגה' (הנאפית לכבוד שבת), 'קוֹר' (במטע), 'צל' (מסמן שעה) או 'שיעורי בית' ("מְיַסְּרִים מֵאֵת הָאֱלֹהִים") עשויות להיות "מַחֲבוֹא רַךְ וּמְנַחֵם", וגם מקור לעובדה אכזרית, חובקת-כל: "הַנּוּרִיּוֹת / אֵינָן יוֹדְעוֹת / שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ". חפצים, נופי ילדות, מסדרונות צהבהבים של בתי חולים מתרחקים ומתקרבים, משנים פרספקטיבה, נעלמים וחוזרים. בתי השיר מתנהגים כמו בועות של אהבה המופרחות מן הצער אל הצער, מסתחררות בתוך עולם עדיין-קיים-כבר-איננו.
"נָעֳמִי, יֵשׁ פֹּה נַחַל?" שואלת האם את בתה לצלילי "פִּכְפּוּךְ בְּמֵי אִינְהָלַצְיָה", אך פשטותה הנוראה של התשובה, אין, אינה נאמרת. טלטלת היֵש טמונה בכותרת השיר "אין מנוֹס מכאן", ובסיומו שכולו בקשת העולם הזה: "לִרְכֹּב עַל גַּב הַלִּוְיָתָן / עַל הַגַּלִּים הַשְּׁקֵטִים / לְהַגִּיעַ עַד אֵלַיִךְ. / אִמָּא".
ע.ו.
נעמי פרַייפֶלד טישלר נולדה בשנת 1984. גדלה בירושלים. היא עובדת סוציאלית במקצועה. בוגרת כיתת השירה 'מזמור' של כתב העת 'משיב הרוח' והמסלול לכתיבה ספרותית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. נשואה לליאור ואם לרֹני.