23 באפריל 1939
רוברט ישמח לבקר פעם ב“צד הגרמני“, במֵרסבּוּרג. אבל לדעתו הקרירות המעוננת של בוקר אביבי זה מתאימה דווקא לטיול רגלי. האם מקובל עליי שנצעד עד וִיל? אדרבה! לי חשובה יותר האווירה ההרמונית מאשר יעד הטיול.
רוברט מצויד כהרגלו במטרייה. מגבעתו הולכת ומתבלה; הסרט מרופט לחלוטין. אבל הוא מסרב לקנות לו מגבעת חדשה. הוא סולד מדברים חדשים. הוא גם מסרב לגשת לטיפול בבעיית השיניים שלו. כל זה מלחיץ אותו; אני לא מעז לדבר על כך, אף שלִיזָה, אחותו האהובה, ביקשה ממני לדאוג גם לעניינים האלה.
אנחנו גומאים את הדרך מהֵרִיזָאוּ לוִיל בשלוש שעות וחצי ומשוחחים בלי הפסקה. הצעידה קלה לנו, כאילו גלגיליות לרגלינו. מפעם לפעם רוברט מסב את תשומת ליבי למראה מרהיב במיוחד, של אחו או של עננות או של בתי גבירים בסגנון בארוק. הוא גם מרשה לי לצלם אותו. אני המום. הוא מתמוגג ומשועשע מהמהירות שבה צעדנו עשרים ושישה קילומטרים, לאחר “תדלוק“ אחד בלבד בדמות כוסית ורמוט. בפונדק הראשון שבו ביקרנו ישבו שתי זקנות מקומטות ואישה צעירה. הן קראו בעיון את תוכנית שידורי הרדיו, וכשקמנו ללכת ניגשו אל השולחן שלנו כדי ללחוץ לנו את היד.
העיירה וִיל. אנחנו סועדים את ליבנו בפונדק “אִים הוֹף“ (“בחצר“), ולאחר מכן עוברים ממסבאה למסבאה. בסך הכול ביקרנו בחמש. רוברט מציע שלא ניסע כמתוכנן בשעה שלוש וחצי בחזרה לגוֹסָאוּ, אלא רק כעבור שעתיים. הוא מעוניין להאריך ככל האפשר את המפגש בינינו. הוא מרבה כעת להיישיר אליי מבט; הריחוק והיבשושיות שהוא אוהב להסתתר מאחוריהם פינו מקום לפתיחות שקטה. הרכבת שלו להֵרִיזָאוּ יוצאת שתי דקות אחרי זו שלי. כשהרכבת שלי יוצאת לדרך הוא קד שתי קידות עמוקות במלוא הרצינות. האם הוא נזכר ב“מסייה רוֹבֶּר“, המשרת בטירה? אני משיב בשתי קידות וקורא לו: “בפעם הבאה בצד הגרמני!“ הוא מהנהן נמרצות ומניף את מגבעתו.
בתחילת הטיול סיפר לי רוברט את הסיפור הבא מעולם המשפט הפלילי: עורך דין בלונדון הואשם ברצח אשתו. אלא שהופעתו המלבבת ונועם הליכותיו הרשימו את השופטים עד כדי כך שהסתמן פסק דין לטובתו. הנאשם לא תלה בכך תקווה, אלא החליט לברוח לארצות הברית עם מזכירתו היפה, שבגללה רצח את אשתו. בספינה עצרו אותו. הוא שילם בחייו על הערכתו השגויה של הפן הפסיכולוגי, שהרי ניסיון הבריחה החשיד אותו בעיני השופטים. בהוראתם פורקה רצפת המטבח, והגופה המבותרת נמצאה שם הלכה למעשה. כך חרץ הרוצח את דינו במו ידיו. אילו התמיד בגילום הדמות המלבבת, היה מן הסתם מזוכה מאשמה. מוסר השכל: אדם יכול אומנם להונות את הזולת, אבל הונאה עצמית לא תאריך ימים.
“כשחזרתי מברלין לבִּיל ב־ 1913 עם מאה פרנקים בכיס, הרגשתי שעדיף לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. אכן, לא היה לי במה להתפאר. טיילתי ביום ובלילה; בין הטיולים עסקתי בכתיבה. כשסיימתי ללחך את כל הנושאים כמו שפרה מלחכת את עשב השדה, עברתי לבֶּרן. גם שם הייתה לי התחלה מוצלחת. אבל תאר לך את הבהלה שלי כשיום אחד הגיע מכתב ממערכת מוסף התרבות של ה‘בֶּרלינר טָגֶבְּלאט‘, שבו ממליצים לי להימנע מכתיבה במשך חצי שנה! שקעתי בייאוש. כן, הם צדקו, מיציתי את כתיבתי עד תום. הייתי שחוק עד היסוד. אומנם הכרחתי את עצמי להמשיך בכתיבה, למרות האזהרה. אבל יצאו לי רק טקסטים שטותיים, והפקתי אותם בזיעת אפיי. כל תוצרת טובה שהייתה לי צמחה תמיד מתוכי ברוגע, ונחוותה איכשהו. באותה תקופה ניסיתי כמה פעמים להתאבד, אבל גם בזה נכשלתי. לא ידעתי אפילו איך קושרים לולאה. הסוף היה שאחותי לִיזָה לקחה אותי למוסד הפסיכיאטרי ‘וַלדָאוּ‘. כשעמדנו לפני שער הכניסה עוד שאלתי אותה: ‘האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?‘ השתיקה שלה אמרה הכול. מה נותר לי לעשות חוץ מאשר להיכנס?“
“הציפייה שאעסוק בכתיבה בין כותלי המוסד חסרת היגיון וחסרת רגישות. הקרקע היחידה שעליה סופר יכול ליצור היא החופש. כל עוד התנאי הזה לא מתקיים, אסרב לשוב אי פעם לכתיבה. אין טעם להעמיד לרשותי חדר, נייר ועט.“ — אני: “הרושם שלי הוא שאתה בכלל לא מעוניין בחופש הזה!“ — רוברט: “אף אחד לא מציע לי את החופש. אני נמצא בעמדת המתנה.“ — אני: “היית באמת רוצה לצאת מהמוסד?“ — רוברט (בהיסוס): “אפשר לנסות!“ — אני: “איפה היית מעדיף לגור?“ — רוברט: “בבִּיל, או בבֶּרן או בציריך. לא משנה איפה! החיים יכולים להקסים בכל מקום.“ — אני: “והיית באמת חוזר לכתיבה?“ — רוברט: “על השאלה הזאת אפשר להשיב רק בשתיקה.“
רוברט קרא בחודשים האחרונים ברוב עונג את “טיול רגלי לסירָקוּזה“ מאת יוֹהן גוטפריד זוֹימֶה ואת האוטוביוגרפיה ההרפתקנית של סופר גרמני זה, את “רומיאו ויוליה בכפר“ מאת גוֹטפריד קֶלֶר, ואת הנובלה “גתה ותרזה“ מאת משורר הטבע הגרמני מרטין גְרַייף. הוא אומר: “תפקיד האומן להנעים לקהל או להציק לו. הוא צריך להביא את הקהל לידי בכי או לידי צחוק.“
אני מספר לו על רומן שכתב מורה שוויצרי, שעלילתו מתרחשת בין היתר בבית זונות בפריז. תגובתו של רוברט: “קשה להאמין לאיזה שפל כתבנים ירודים מסוגלים להגיע!“
על המדינה: “זה נראה לי כצרות אופק להטיח במדינה טענות מוסריות. החובה הראשונה של המדינה היא להיות איתנה וערנית.
המוסר צריך להיות עניינו הבלעדי של הפרט.“
אני: “אולי נאכל עוד משהו לארוחת ערב?“ — רוברט: “לשם מה? מנת כבד או צלי לא תשפר את מצב הרוח שלי! עדיף שנשתה עוד קצת! רק זה יעזור לי. אוכל לא חסר לי. כל יום אני אוכל. אבל לשתות אני יכול רק איתך!“
***
שיטוטים עם רוברט ואלזר מאת קרל זליג | מגרמנית: רחל ליברמן
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ