"גשם בשדה קרב", "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "לא כברוש", "כתובת חשמל נעה", "קח", "יש לי סימפטיה", ושירים רבים אחרים, מן המפורסמים ביותר של מאיר ויזלטיר ושל יהודה עמיחי, זוכים בספר זה לקריאה לא־צפויה, הפוכה מן המקובל. וגם על פסגות אחרות בשירתם, ידועות פחות, מוקרנת תאורה מקורית ומפתיעה. מנחם פרי כמו אומר בכך שאינטרפרטציות צנועות, מובנות־מאליהן, מיותר לפרסם.
מכלולי שיריהם של שניים מגדולי השירה העברית נקראים בתאורה מילולית לאורה של תיאוריה שאפתנית ונועזת, שפרי משכלל עשרות שנים. הוא מגלה אצל שני המשוררים, או מייחס להם, נטייה־מוקדמת קוגניטיבית המַתְנָה את גבולות הרפרטואר השירי שלהם, את בחירתם בחומרי שירתם ואת אופן עיבודם. לכן, למרות הגיוון והעושר השירי, אפשר לדבר על "השיר האחד" של כל אחד מהם, השיר הטיפוסי שלו – שיר בעל משתנים מוגדרים: קבועים בו לא רק המרכיבים התמטיים, אלא גם היחסים ביניהם, והדינמיקה של התמורות במהלך השיר. המבנה הזה תלוי בעבודת הקוראים, ואופן הקריאה המשתלם ביותר הוא זה שממנף את הטקסט לחוויה של סדיקת ההבנה הראשונה באמצעות סיבוב שני מנוגד, ותנועה בין שתי הבנות המפריכות זו את זו.
הבניית השיר הפרוטוטיפי העומד "מאחורי" השירים היא כלי אינטרפרטטיבי שבאמצעותו מתגלים ויזלטיר ועמיחי כמשוררים מורכבים יותר, ניואנסִיִים יותר, וגם עקביים יותר מכפי שחשבנו.
מנחם פרי הוא מן הקוראים המחוננים ביותר הפועלים בספרות בשישים השנים האחרונות, פרשן "מן המעלה הראשונה [...] המציע קריאה מבריקה, רעננה ומפתיעה, ולפרקים אף עוצרת נשימה" (אבנר הולצמן); יש לו "סגולה מופלאה על־טבעית להכניס את עצמו לתוך טקסט ולמצוא בו דברים דקים, קשרים, היפוכים, שבמשך שנים לא ראו אותם" (דן מירון).