העט כותב את שם המנהל החדש של בית הספר.
אבל הפעם הוא לא כותב שֵם אחד,
הוא כותב שניים.
העט נקרא העט הַמְסַפֵּר.
ארוך ועשוי פלדה, חד בשני קצותיו.
הוא מתרומם לאוויר, מרחף מעל שני הנערים, קצהו הכותב נראֶה כמו עין.
ואז הוא מדבר.
הקול נעים וחסר גיל. לא גברי, לא נשי.
למען חיי נצח
למען נעורי נצח
אני בוחר בכם.
שני אחים.
אחד לטוב.
אחד לרע.
נאמנותכם לקשר הדם בין שניכם,
גדולה מנאמנותכם לשוני שביניכם.
כל עוד תאהבו זה את זה, יתקיים איזון בעולם.
טוב ורע.
אבל כל מנהל בית ספר עומד למבחן.
המבחן שלכם הוא אהבה.
אם תבגדו באהבה הזאת, תיכשלו במבחן.
תגוועו ותמותו.
יבוא אחר במקומכם.
הרימו יד והישבעו.
הנערים נשבעים, תאומים שתווי פניהם זהים.
רִיאַן, עורו זהוב, שערו פרוע, מרים את ידו.
העט מתלהט ושורט את כף ידו, ריאן משמיע צעקה.
ואז רָפָל, עורו לבן–חלבי, שערו כדוקרנים כסופים.
העט דוקר את כף ידו ורפל לא נרתע.
להט העט דועך, גוף הפלדה מתקרר.
התאומים מביטים זה בזה, בוערים מסקרנות.
אבל לבסוף הם שואלים רק שאלה אחת.
"מה קרה למנהל הקודם של בית הספר?"
בתשובה, עולה קול רועד מבין הצללים.
קול של אדם זקן, גוֹוֵעַ.
"נכשלתי," הוא אומר.
***
חלק ראשון
כישוף רע
אלמלא נער בשם אלאדין, ייתכן שבית הספר לטוב ולרע לא היה מתחיל לחטוף קוראים כמוכם.
הייתם ישנים לבטח במיטותיכם במקום להיחטף לעולם שבו אגדות של מעטים מתגשמות... ושל אחרים ־ מסתיימות במוות.
אבל הסיפור מתחיל באלאדין.
הסיפור על מה שקרה בין מנהלי בית הספר.
שני אחים, טוב ורע, שניהלו את בית הספר האגדי.
אלא שלאלאדין אין צל של מושג שהוא חלק מסיפור גדול יותר.
הוא עסוק מדי במחשבה על מנורת הקסמים שלו.
הוא היה צריך לעבוד בבית המלאכה המשפחתי לחייטוּת, אבל כרגיל, הוא חמק משם ברגע שאביו הפנה אליו את הגב, ודילג במהירות לעבר שוק מָהָאבָּה כדי לחפש את מזלו הטוב. השוק הצית בו חיים ־ הריחות, הקולות, הנערות ־ ושעה אחת שם, הייתה שקולה כנגד אלף ימים בבית המלאכה המשפחתי. הוא ידע כמובן שעליו לעבוד עם אביו, ידע שנער טוב חייב לציית למה שאומרים לו לעשות... אבל חייטים לא מתחתנים עם בת של סולטן, וזה היה הדבר שהוא חלם עליו, נסיכה וכתר וכבוד שאיש לא העניק לו מעולם.
"בוקר טוב, רַאגָ'ה! עסוק היום יותר מכרגיל?" אלאדין בירך את מוכר הפירות.
רַאגָ'ה נעץ בו מבט זועם.
"יום יפה, שִׁילְפָּה! תִּראי את כל ההמונים האלה!" אלאדין אמר למוכרת הדגים.
שִׁילְפָּה ירקה לעברו.
"רוצה שנשחק מִשחק קובייה, בָּאסוּ?" אלאדין שאל גבר צנום שעמד בפינה.
בָּאסוּ ברח.
אלאדין נאנח, ידיו בכיסי הז'קט המרופט הכחול שלו. היה לו שֵם של גנב, רמאי ומהמר, אבל איזו ברירה הייתה לו? לא היה לו כסף, לא מעמד או כבוד בעולם הזה, וכדי לזכות בדברים האלה, צריך לעשות לפעמים קיצורי דרך. והיום היה יום מושלם לפעולה, השוק המה כאילו היה זה יום חג, היה מלא בילדים ובהוריהם שכרכרו סביבם וקנו להם את הממתקים האהובים עליהם. אלאדין לא ראה אף פעם את שוק מָהָאבָּה במצב כזה, אפילו לא בראש השנה...
וזה היה הרגע שבו הוא שמע קולות של שני צעירים שדיברו ביניהם בסמטה שעבר לידה. שניים שהוא הכיר היטב: סָלִים ואָסִים.
"זאת מנורת הקסמים האמיתית!" אמר סָלִים.
"איך השגת אותה?" שאל אָסִים.
"הסולטן מצא את מערת המשאלות, אבל בדרך חזרה לארמון, גנבים שדדו את השיירה שלו," סלים גילה לו. "הגנבים לא ידעו שהמנורה היא אוצר יקר, וישר מכרו לי אותה."
"אז תבקש את שלוש המשאלות שלך!" אמר אָסִים.
אוזניו של אלאדין הזדקפו. מנורת הקסמים הייתה אגדה בת אלפי שנים, אבל איש לא מצא עדיין את המנורה. ואיך זה שהיא בידי שני הבריונים המטומטמים האלה?
"סיפור ממש מתקבל על הדעת," אלאדין אמר כשנכנס לסמטה.
סלים הסתיר מיד את המנורה...
"כבר ראיתי אותה. ברור שזה זיוף," אלאדין אמר בלעג ונשף לעבר בלוריתו השחורה. "אבל קדימה. תוכיחו שזאת מנורת הקסמים. תוכיחו שהיא בכלל שווה משהו."
סלים ואסים הציצו זה בזה.
ואז סלים הרים את המנורה ושפשף אותה בכף ידו...
פתאום המנורה זהרה, ומקצה הפִּייה שלה פרץ עשן אדום סמיך. סלים סתם את הפתח באצבעו, וזוהרה התעמעם.
"לא רוצה לשחרר כאן את הג'יני, כי אם אשחרר אותו, ישליכו אותנו מיד לכלא של הסולטן," סלים הזהיר.
עיניו של אלאדין בערו. המנורה... אמיתית?
הוא זינק קדימה בהתרגשות. "תמכור לי אותה!"
סלים צחק. "היא לא למכירה, טיפש אחד!"
"כל הדברים בעולם הזה הם למכירה," אלאדין התעקש.
"לא המנורה הזאת," אסים אמר לו בבוז. "לא לעכברוש כמוך, שמנסה להוציא במרמה ממני ומסלים כסף שהרווחנו בעבודה קשה."
"עכברוש שלא שווה כלום, וכתם שחור על המשפחה שלו," הוסיף סלים.
אלאדין חשף את שיניו וחייך. הם יכולים להעליב אותו כמה שהם רוצים. במשא ומתן, מי שרוצה משהו יותר מאחרים ־ מרוויח. ואלאדין לא רק רצה את המנורה, הוא היה צריך אותה. רק תתארו לכם את הנסיכה שהוא יבקש מהמנורה... רק תתארו לכם איזה בן אדם הוא יוכל להיות, ראוי סוף–סוף לכבוד...
"אני מוכן לזרוק קוביות. אני מוכן להמר על כל מה שיש לי." אלאדין התעקש. "אם אזכה, המנורה תהיה שלי. אם אתם תזכו, אני אשלם לכם את כל מה שגנבתי מכם אי פעם, ורגלי לא תדרוך יותר אף פעם בשוק מָהָאבָּה."
הוא שיער שהשניים ילעגו להצעה הזאת, כי לא היה לו די כסף אפילו בשביל לקנות לעצמו ארוחת צהריים, וברור שלא הייתה לו כספת סתרים מלאה בחסכונות... אבל להפתעתו, סלים ואסים החליפו ביניהם מבטים חטופים.
"המממ," אמר סלים. "הוא רימה אותנו כל כך הרבה פעמים, שאם הוא יחזיר לנו את כל מה שהוא גנב מאיתנו, נוכל לקנות בית על חוף בָּאהִים..."
"וגם המחשבה שלא נראה כבר לעולם את הפרצוף המטונף והמסריח שלו..." אמר אסים.
השניים הסתובבו אל אלאדין. "עשינו עסק."
"באמת?" אלאדין אמר בתדהמה.
"אם ייצא לך מעל שש, אתה זוכה. אם מתחת לשש אנחנו זוכים." אמר אסים.
אלאדין ידע שאסור לו לבזבז עוד רגע. בכיס השמאלי היו לו קוביות שגילפו אותן בצורה כזו שינחתו על מספר גדול משש; בכיס הימני היו לו קוביות שגילפו אותן כך שינחתו על מספר קטן משש. הוא שלף את הקוביות מהכיס השמאלי והטיל אותן על הארץ בסמטה המלוכלכת.
"זכיתי," אמר אלאדין בשמחה לאיד.
"רימית..." סלים מחה.
"עסקה זאת עסקה," אלאדין אמר בתוקף.
השניים החליפו מבטים. סלים הושיט לאלאדין את המנורה באנחה כבדה.
כשהוא הסתלק משם, אלאדין שרק ודחף את אוצרו אל מתחת לז'קט.
הוא לא יכול היה לראות את חיוכי הלעג שהתפשטו על פני השניים שהוא ניצח לפני רגע.
****
תחייתו של בית הספר לטוב ולרע מאת סוֹמֵן צַ'יְינֵנִי | מאנגלית: רחל אהרוני
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד