'מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה ז'וזה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומנים (כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי-נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי, את מעמדו כ"גדול סופרי העולם" בשלהי המאה העשרים (הרולד בלום) ואת פרס נובל לספרות. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25, אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58.
שלושה עמודים ראשונים של הרומן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת-אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר.
'מוּרם מעפר' עוקב, לאורך למעלה מ-80 שנה, אחרי ארבעה דורות של משפחת מַאוּ-טֶמפּוּ (פירוש שמם הוא: מזג-אוויר גרוע), ואחרי הסובבים אותם, הפועלים שכירי-היום ב"לטיפונדיה" – חבל האחוזות החקלאיות הגדולות שבאזור אָלֶנטֶז'וּ, בדרום פורטוגל. בשנים האלה הפכה המונרכיה לרפובליקה, נפוצו שמועות על שתי מלחמות ענק שהתחוללו בכל אירופה, פרצה הדיקטטורה בפורטוגל, אך המאורעות הלאומיים והבינלאומיים לא באמת חדרו ללטיפונדיה, שהפועלים החלכאים והנדכאים שלה, העובדים תמורת שכר רעב מחשיכה עד חשיכה – אם אינם בכלל מחוסרי-עבודה – נאלצו להתמודד בה עם השילוש של בעלי ההון והאחוזות, ה"מולדת" המשתפת איתם פעולה באמצעות המשמר הלאומי האלים שלה, והכנסייה. נגד אלה מופנית האירוניה הסרקסטית של הקוסם הלוחמני סאראמאגו, ברומן פוליטי שאת דפיו מציפות חמלה ואמפתיה חסרות גבולות כלפי המדוכאים.
בני משפחת מַאוּ-טֶמפּוּ, שאחת לשני דורות צצות אצלם עיניים כחולות נדירות שלא רואים כאן בשום מקום, נבחרו להוליך את עלילת הרומן בזכות נחישותם ועיקשותם התמות, בזכות הכבוד שהם מעוררים. הם אלו שוודאי הזכירו לסאראמאגו את סבו ואת סיפוריו. ההערצה כלפיהם היא זו שחוללה את "קולו" של המספר, קול שהִתמיד מכאן ואילך אצל הסופר. זהו קול קלֵידוסקופי, שיתופי, מעין מקהלה של דיבורים ודוברים בשברי קולות, במשפטים שנקטעים, בגבולות מחוקים בין קול לקול, בין דובר לדובר, כאילו העם מספר את סיפורו. המספר מחקה דיבור בעל-פה, או נאבק בכללי הכתיבה, לפעמים הוא איש תמים, לפעמים משורר בעל דימויים הרי-תהודה, לפעמים איש חריף החושף את הפרדוקסים הקשורים במסגרות עריצוֹת למיניהן, ולפעמים הוא מאמץ לעצמו פרספקטיבות מפתיעות ושובות-לב (כגון זו של נמלה הצופה בעינויים של אסיר, או של המלאכים התמימים ממרפסת השמיים). מי כותב היום רומנים כאלה?