פאול צלאן (1970-1920), מחשובי המשוררים במאה העשרים, אכן מוכר לנו לפי שירתו: הקינות ושירת הטבועים, "פוגת המוות", שירי האבנים, השקד והפרח. ואולם צלאן שלח ידו גם בכתיבת פרוזה, אפוריזמים, הרהורים, סקיצות דרמטיות ורשימות על שאלת השירה. מקצת הרשימות, כגון הפרוזה "שיחה בהרים" או "אור נגד" על הציור, ראו אור בחייו. רובן, כגון הערותיו על ה"אפלה" ועל ה"התייהדות" בשירה, נותרו בעיזבונו. קובץ זה מביא מבחר גדול מן הפרוזה של צלאן, מן ה"אבנים" שהותיר אחריו לעדות.
"אלה הם מיקרוליתים, שברירי אבנים, נראים-בקושי, נתזים זעירים בטוף הדחוס של קיומך – וכעת אתה מנסה, כמעט בלי מילים ואולי כבר נידונת לשתיקה לנצח-נצחים, לקרוא אותם אליך, לקבצם לכדי גבישי בדולח? דומה שאתה מחכה לתגבורות – מנין יבואו, תגיד?"
מלים שהן חומר חי, בולעני, טובעני
"אורות נגד" מרובב הברזות, התנצלויות והסתבכויות, אישיות, שיריות ומילוליות — וכולן יפהפיות. הספר מורכב משלל טקסטים קצרים שלוקטו מעיזבונו של פאול צלאן. הם עוסקים בנושאים מגוונים, אבל מתלכדים סביב רעיון אחד: צלאן הוא אדם רדוף על ידי כל מרכיב ומרכיב בהגדרתו העצמית; יהודי, משורר, גרמני ואינטלקטואל. פרטים נוספים אפשר לקרוא בהקדמה של טלי קונס, שתירגמה את הספר נפלא, ובאחרית הדבר המעמיקה של גלילי שחר. בתווך, העיקר: שחייה באגם מואר של חלב שחור — מלותיו של צלאן. חומר חי, אמיתי, בולעני, טובעני אפילו. צלאן עודנו אקטואלי ("זו תקופה שבה ספרים שוב אינם נכתבים אלא נעשים או מיוצרים"), מצחיק כמו שרק מי ששרוי בדיכאון אמיתי יכול להיות (הוראות השימוש ליהודי אחד כוללות דודנים מדרגה שנייה שנעלמו בפולין ותחתוני תחרה וציאניד, כי "אין מניעה עקרונית לתת ליהודי חומרים מעוררי חשק מדי פעם"), יודע סוד ותקווה. "חכה בסבלנות על הגדה. הטבוע יציל אותך", צלאן מבטיח, וביד מושטת, נוטפת מים ודיו, גם מקיים.
ליאת אלקיים, סופרת ומבקרת ב"הארץ", פרוייקט נבחרי השנה של "הארץ"