מראשית כתיבתה מבצעת סבינה מסג מהלך של חריגה מגבולות הביוגרפיה האישית והתחברות עם מקום, מרחב, שטח, טבע – כלומר עולם החי, הצומח והדומם המינראלי המתגלה בארץ ישראל הכפרית, הנסוגה מאימת האורבני-מכני. היא אף מנסה לסגל לעצמה את האתוס הכמו מיושן של ארץ ישראל החקלאית, להיזדהות עם המושבות הותיקות של הגליל ועם נופי ההר והכנרת, לראות בעצמה ממשיכה של השירה שנכתבה במרחב הזה – בעיקר שירת רחל.
רחל זכתה לחיות רק שנתיים לחופי הכנרת והרגשתה היתה ש "לא שרתי לך, ארצי". מסג, שזכתה לחיות באינטנסיביות את הכנרת ומקומות נוספים בארץ, יכולה לומר אחרי 60 שנות כתיבה: כן, שרתי לך ארצי, ולהגיש לנו ספר המתקרב להיות 'שירת האנחנו' שאנו כה חסרים.
דן מירון
סבינה מסג חיה ועובדת את האדמה בכפר כליל בגליל המערבי. היא חלוצת האקופואטיקה בארץ ואף יסדה את 'פרס כליל לאקפואטיקה' על מנת לעודד כתיבה בסוגה חדשה זו.
ספר זה הינו הראשון בסדרת כליל לאקופואטיקה, השמה לה למטרה לעשות מקום ל'שירת מקום', להסב את תשומת הלב לשירה על הסביבה והטבע כנושאים בפני עצמם ולא רק כרקע לעלילות אנוש, לשבור את השתיקה באשר למימדים החמריים הרגשיים, התרבותיים, החברתיים והרוחניים של המשבר האקולוגי, לפתח מודעות לנזקי ההתמכרות ל'פיתוח' ולטכנולוגיה ולשיר, למרות זאת, את שירת השכינה, בכל משמעויותיה, 'כאן על פני האדמה'
סבינה מסג היא משוררת טבע נדירה. קיומם של הנחלים, הסלעים, הצמחים גורלי לגביה. זה בנבדל מרובה של הספרות העברית-יהודית. מסג רואה גם את הטבע האחר ,הגדול, של חיינו. שירתה מתריעה על יופיו הכביר, על תומו הגמור ועל פגיעותו הנוראה. והיא עושה זאת בשירי טבע מובהקים ונהדרים המבטאים ערבות אמיתית לסובב אותנו.
אריאל הירשפלד
שירתה של סבינה מסג צלולה וחודרת לב
דליה רביקוביץ