ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם | בטיסט בולייה

סיפור בספירה לאחור
מצרפתית: רמה איילון

השעה הייתה מוקדמת כשיצא מביתו וראה מונית חדשה ובוהקת
חונה ליד עץ התאנה. על פי רוב נאלץ ללכת מרחק הגון בטרם מצא
מונית, והנה דווקא היום החליט ברוב טיפשותו לנעול זוג מוקסינים
מעור זמש, שהתכסו בן־רגע עיגולים לחים. הוא איתר עקבות צעדים
בשלג והלך בהן לכיוון המונית.
השכן מלמטה, שמנמן קצר רגליים, חלף על פניו והידס אל הרכב.
"לעזאזל!" חשב הרופא, "אם אמשיך ברגל עד השדרה, זה הסוף
של הנעליים האלה."
הוא היה קשור מאוד לנעליים שלו, דרך אחת מיני רבות לא לחשוב
יותר מדַי על המוות.
השכן החליף שלוש מילים עם נהג המונית, אבל המשיך בדרכו
כשהוא פולט מָטר של גידופים.
כף יד מקומטת, על פרקהּ שעון כחול, השתרבבה מן החלון הקדמי
של המונית, ואצבע טפחה דרך הידור על סיגריה ארוכה. כשקרב אל
מושב הנהג, הבחין הרופא באישה זקנה המפשפשת בתיק יד ששרר
בו אי־סדר מופלג. פתאום מילטה מפיה צהלת שמחה, ובזריזות של
קוסמת שלפה מתוכו שתי גלולות לבנות ובלעה אותן מייד.
"את פנויה?" שאל אחרי שהשתעל כדי לאותת על קיומו.
הזקנה הפנתה את ראשה והתבוננה בו בלי לפצות פה ובלי למצמץ.
גופהּ המצומק שחה בתוך שמלת ערב הדורה ונלעגת כאחת.
"ובכן, את פנויה?" שאל הרופא שוב, מדביק חיוך מדומה למסכה
האפורה ששימשה לו פנים כבר חודשים.
סבתא־שמלת־ערב הצביעה על המושב שלצדה והוא הבחין שגם
על פרק ידה הימנית יש שעון, צהוב לשם שינוי.
"קדימה, יקירי, היכנס."


הקוסמת הזקנה

כשנכנס למכונית, שלל ריחות דגדג את נחיריו. בלי לחשוב, הוא
בלש אחרי ריחה של אשתו. למען הסדר הטוב, שאל את הנהגת האם
הבושם שלה צרפתי.
הזקנה משכה בכתפיה. במראה האחורית, זוויות עיניה התכווצו
לכדי חיוך רחב ואמִתי.
"צרפתי, כן," היא אישרה, "השיגעון האחרון שלי. אני לא נכנעת
לשיגיונות שלי, אלא נפטרת מהם."
שתיקה מביכה. הרופא פתח את פיו כדי לנקוב ביעדו אך הזקנה
הקדימה אותו: היא לא מתניעה לפני שייחגר.
"תאר לעצמך שתהיה לנו תאונה... )היא הלמה באגרופה על לוח
המחוונים.( כריסטוף הקדוש! אף אחד לא ימות במונית שלי, אדוני."
הגבר אחז בצייתנות בחגורת הבטיחות והפעיל את מנגנון הנעילה.
היא נדה בראשה ואחר־כך ליטפה בחטף צלקת דמוית הסִפרה 8 על
מצחה. עיניה התעכבו לרגע על כפות ידיו של הנוסע.
"אתה פסנתרן, יקירי?"
הגבר העיף מבט קצר רוח בשעונו: הוא רצה למות, עמד למות, לא
היה לו זמן מיותר לבזבז.
"אני רופא מנתח. קחי אותי לבית החולים אוּוֶסְט, בבקשה," אמר
בלי להסתיר את מורת רוחו.
"ואם לא בא לי?"
"סליחה?"
"אני אומרת שלא אקח אותך לשם, יקירי. אין לי חשק. לעומת
זאת, אני מכירה ביסטרו שמכינים בו קפה מגעיל, אבל הסופגניות
מסוגלות להוציא מדעתו את השטן בכבודו ובעצמו."
קולה היה צרוד, והרופא חכך בדעתו: לצאת או להישאר? השכל
הישר הכריע: לא יעלה על הדעת להרוס את המוקסינים האלה. הוא
טפח על פרק ידו.
"הדקות נוקפות, גברתי. את נהגת מונית? אז תנהגי!"
"בלה־בלה־בלה," היא חיקתה אותו ונופפה בשעוניה, מעכה
נמרצות את הסיגריה במאפרה )יכולת להישבע שהיא מרוצצת
ראש נחש( ושלפה סיגריה נוספת. "אתה לא תהיה הרופא הראשון
שהמטופלים שלו מחכים לו! )היא החוותה בידיה כמעבירה דבר־מה
מימין המכונית לשמאלה.( את תקוות החיים שהרופאים מטפחים מצד
אחד, הם קוצצים מצד שני בחדרי ההמתנה שלהם. יש לך תורים?"
"לא, אבל יש מסמכים שאני צריך למיין," הוא פלט סתם כך, מודע
לפתע לעובדה שהסתגרות בין כותלי המשרד ביום האחרון של חייו
היא דבר לא הגיוני. "בכל אופן, זה לא עניינך."
"מסמכים? זה הכול? אם ככה שום דבר לא בוער. העניין סגור, קפה
מגעיל וסופגניות שׂטניות!"
משב בושם נוסף הִכה בנחיריו של הרופא, הוא חשב על אשתו
והתחיל להגיר זיעה על אף צינת החורף. אשתו אמרה עליו תמיד
שבורך בסבלנות של מלאך.
"תני לי סיבה אחת לבוא אִתך, גברתי."
"בשמחה: דודה מריה."
"דודה מריה?" הוא שאל וקימט את מצחו.
"היא הייתה אישה קטנה ונפלאה! מספר ארבע בשרשרת אחים
גדולה והיה לה..."
הוא נתקף רוגז והניח בהפגנתיות את אצבעותיו על־ידית הדלת;
הזקנה הוזהרה.
"דודה מריה זכתה למתת אל," מיהרה להוסיף. "כשהרגישה שאלה
רגעיה האחרונים, היא הנחילה לי אותה. )פניה של הזקנה השתנו,
הבעתן נעשתה תקיפה יותר.( די היה לה להביט בעיניו של אדם כדי
לנבא את היום והשעה המדויקים שבהם ימות."
הוא ראה אותה רוכנת אליו ושואפת אוויר, נחיריה רוטטים.
"אתה יכול למכור לי לוקשים עד מחר: אתה מריח כמו ארון מתים,
טֶדִי בֶּר."