ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
פרבולה של הצלחה | ליאוניד פקרובסקי - בובה
Share



 
פָּרַבּוֹלָה של הצלחה
לאוניד פקרובסקי
מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג



בּוּבָּה

ז'אן אבוטרן ישבה בכיסא בדיוק באותה תנוחה כמו בציור של אמדאו
מודליאני. הכיסא ניצב על גבי שידה, שהייתה ממוקמת בסמוך לקיר
השמאלי של הסלון. “ז'אן" היא בובת אוסף אמנותית שנוצרה על
ידי האמנית לתערוכת הבובות בחיפה. “יוצאים מהתמונות", זה היה
נושא התערוכה.
האמנית התיישבה על הספה, מול הבובה, והביטה בה במבט בוחן.
היא הייתה אישה יפה כבת ארבעים, אבל לא היה זה יופי וולגארי
ומשתלט, יופי רעשני ומנקר עיניים שגורם לגברים לסובב את ראשם
— אלא יופי נשגב, עילאי, שרק מי שבאמת יודע להעריך את היופי
הנשי יכול להבחין בו. תווי פניה היו רגועים ומאוזנים, אך לא היה
בכוחם להסתיר את האנרגיה הפנימית היצירתית והעזה.
בנעוריה למדה באקדמיה לאמנויות. היא פיסלה פורטרטים, ציירה
נופים וטבע דומם ושלטה בווירטואוזיות בציור: מו"לים שונים הציעו
לה לעתים קרובות לאייר ספרים, בעיקר ספרי ילדים. בנוסף, היא גם
עיצבה בגדים והכירה את רזי אמנות התכשיטנות ועיצוב האפנה.
הרב גוניות של כִּשְרונה אפשר לה ליצור יצירות מופת דווקא
בתחום אמנות בניית הבובות. כדי ליצור בובה ברמה אמנותית גבוהה
נחוצה גם מיומנות של פסל, לפיסול הפנים והידיים, גם של צייר,
לצביעת הפנים ויצירת קשת קולוריסטית רחבה, גם של מעצב בגדים
ותדמיתן כדי להלביש את הבובה, גם של תכשיטן כדי לקשט את
הבגדים וגם מיומנות של מעצב אפנה כדי לסדר את השיער וליצור
איפור מיוחד במינו.
הרי רק לא מזמן, לפני הופעתם של כמה יחידי סגולה, אמני
בובנאות, לבובה לא היה מעמד של יצירת אמנות. אף שהבובה
נמצאת אִתנו עוד מימי קדם, במשך כל ההיסטוריה שלה, שנמשכת
כבר אולי שלושת אלפים שנה, היא תמיד שימשה למשהו. לדת, כמו
במצרים העתיקה; לחינוך, כמו בסין העתיקה, שם החלו לראשונה
לייצר בובות כצעצועים לילדים; בובות תיאטרון, בהצגות דתיות,
באירופה של ימי הביניים; בובות שמשמשות כשחקנים, בתיאטרוני
בובות מודרניים; בובות אנימציה; בובות זולות שמשמשות
כמזכרות.
אבל בובת אוסף אמנותית אינה משרתת שום דבר: דת, חינוך,
תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, מסחר. היא קיבלה עצמאות מכיוון
שהחלו ליצור אותה למען עצמה, כיצירת אמנות גבוהה. לאחרונה
צצו מוזיאונים לבובות כאלה. הופיעו אספנים עשירים שרוכשים
אותן. ולבסוף, באירופה ובאמריקה החלו לארגן תערוכות ופסטיבלים
גדולים, המוקדשים לבובת האוסף האמנותית.
עבור אחת מהתערוכות האלה, שמוצגת מדי שנה בחיפה, יצרה
האמנית את הבובה “ז'אן". מדוע היא פנתה דווקא לציורו של אמדאו
מודליאני? מדוע בחרה דווקא בדמותה של ז'אן אבוטרן, שאותה
מכריה הקרובים נהגו לכנות " Nois de Coco “ — אגוז קוקוס — בגלל
גוון השיער שלה?
בקרב אמני הבובנאות, הייתה האמנית מוּכּרת כמומחית לנושא
אחד: בבובות שלה התגלמו דמויותיהן של נערות ונשים צעירות.
אילו נשים מציגה האמנית? ודאי שלא נשים ארוטיות, ולא נשים
פוריות; היא מציגה נשים מתבוננות, בעלות עולם פנימי עשיר
וחוויות רגשיות עדינות ביותר. נשים בעלות מבט חולמני המופנה
פנימה, אל הפנטזיות השלוות, שזורמות באִטיות כמו עננים בשמים
כחולים ובוהקים.
וכמה מוזר: בתוך מסגרת של נושא אחד הייתה האמנית משיגה
עושר אמנותי רב. לכל בובה היה את הזיק שלה. זו יכולה להיות
מחוות יד מעודנת, מדויקת להפליא. או הטיית ראש, בסגנון הפסלים
של רומא העתיקה ויוון העתיקה, בעלי קו צוואר רך אבל פלסטי.
או מפל של זרמים הנופלים משמלה ארוכה בסגנון הרנסנס. את
הדמויות של בובותיה היא בחרה מהתקופות הרומנטיות ביותר:
הרנסנס, הבארוק המאוחר, אנגליה הוויקטוריאנית.
גם ז'אן אבוטרן הייתה אישה מהסוג הזה. ציירי האסכולה הפריזאית
של תחילת המאה העשרים, מחבורתו של פיקאסו, אמרו עליה כך:
“ז'אן היא בחורה רזה, חטובה, בעלת עיני שקד כחולות" )הפסלת
חנה אורלוף).
“רגישה, דקה וחיוורת, מסתורית" (פוג'יטה).
“היה לה ראש כמו למדונה גותית. עדינה, שלווה, רכה. תמיד
שקועה בתוך עולמה הפנימי" (לאון הינדנבאום).
ולבסוף — מודליאני: “האישה האהובה ביותר, יחידה במינה".
בדיוקנה של ז'אן אבוטרן ניתן להבחין בשתי תופעות. הראשונה:
נשמתה הנשגבת והמסורה של ז'אן המאוהבת בצייר — נשמה שכאילו
בוקעת מבעד לגוונים המיוחדים של הציור, נשמה שקורנת דרך תווי
פניה המזכירים פסלים בכנסייה בעיר שארטר, ועוברת דרך שמורות
העיניים, עיניים שבמתכוון לא צוירו בשלמותן, ללא אישונים,
שכאילו קורנות אור המפציע מעולם אחר.
התופעה השנייה — נשמתו של אמדאו מודליאני, שמשתקפת
בדמותה של האישה האהובה. נשמה מאוד רגישה ועדינה (בל נשכח
שמודליאני הדהים את בני זמנו בנימוסיו, בהשכלתו הרחבה ובידע
שלו — הוא ידע בעל פה את “הקומדיה האלוהית" של דנטה, ויכול
היה לצטט מתוך “האתיקה של שפינוזה" — שאותו החשיב כקרוב
משפחה קדום, בהתאם למיתוס משפחתי) שהביעה את רגשותיה לז'אן
בצבעים הייחודיים, בפרופורציות המפתיעות של פניה המאורכים
והגותיים, של האף המאורך, של צוואר הברבור המאורך ושל כתפיה
המתעגלות, שכאילו חסמו את המעוף המהיר של הצורות. באיזון
הפלסטי הזה מודליאני כאילו מרסן את האופי הדרומי והסוער
שלו, כדי להשתחוות בפני השלווה הפנימית של האישה המוערצת,
המצפה לילד.
אבל החופש האמִתי שהאמן מעניק לטמפרמנט שלו, מתבטא בקו.
קו חי, שלם, מלא אנרגיית נעורים. קו וירטואוזי ומגוון, לעתים
חד ודינמי ולעתים זורם ומתבונן, קו שנראה כאילו הכול נמצא
בשליטתו: הוא גם מאיץ ומאט את תנועת האור, גם מעצב צורה,
גם משרטט נפח והוא גם הגבול בין הדמות לבין הרקע — ומתפעל
מעצמו, כמו נרקיס.
הבובה ז'אן התברכה גם בתופעה השלישית: היחס של נשמת
האמנית, הן כלפי הצייר והן כלפי המודל שלו. במבט ראשון נדמה
שהבובה קרובה מאוד לדיוקן, כמעט העתק מדויק של התמונה. אך
זוהי תחושה מוטעית ושטחית. מכיוון שעולמה הפנימי של האמנית,
מבחינת הרוחניות שלה ויכולת ההתבוננות, קרוב לעולמה של
ז'אן אבוטרן. הבובה מספרת סיפור על אהבה רומנטית גדולה: היא
מספרת את זה בשפה פלסטית רכה ועדינה, ללא הלהט של מודליאני
שהתבטא בקו ובדינמיקה של הפרופורציות. ובבובה כאילו מתנבאת
הטרגדיה של האישה הצעירה, ששמה קץ לחייה לאחר מות בעלה
— טרגדיה שעליה מודליאני וז'אן עדיין לא ידעו דבר, והאמנית
יודעת...
מבעד לחלון הענק, ששלוש כנפיו מתפרסות על פני כל קיר
הסלון, נראתה האפלה הסמיכה של תל אביב. היא נפלה על העיר
בפתאומיות, כמו אבן — כך נוחת נץ על הטרף שלו. היא בלעה את
הים התיכון, את הרחוב על בנייניו, את האמנית ואת הסלון. היא
החלה להתקרב גם ל"ז'אן", אבל לא: הבובה כאילו נעטפה במין
אנרגיה מסתורית. נראה היה שהיא בוערת באש כחולה, שהאירה את
הסלון, הציתה את עיני האמנית ואחר כך התפשטה לבתים הסמוכים,
לרחוב, לים.
שלוש נשמות התמזגו ב"ז'אן" והפיחו בה חיים. כעת היו אלה חיי
נצח. נוכחותן הפכה את הבובה למה שהיא באמת — יצירת מופת...
אחר כך “ז'אן" עזבה את השידה. נעלמה מהסלון. היא הייתה אחת
מהיצירות הבולטות ביותר בתערוכת הבובות בחיפה. קנה אותה
אספן עשיר. השמועות טענו שהאוסף שלו כולל יצירה של אמדאו
מודליאני — רישום בעיפרון, משנת 1910 , של המשוררת הרוסייה
הדגולה אנה אחמטובה.
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור