"האם ניתן להתפלל ללא תקווה?" שואל ז‘אק דרידה, הפילוסוף הצרפתי- יהודי, בשיחה חוצת גבולות בין דת לחילוניות ובין חוויה להגות עם מיכל גוברין. מהספר מהדהדת התפילה כפנייה הטבועה באושיות השפה והגוף: רגע קיצוני של אמונה, שה"אני" יכונןּ מעצם כוחה של התפילה לפנות. אך האם תיתכן תפילה לאל נעדר וללא שום ביטחון שהפניה אליו, בלחש שפתיים או בקול נישא, תישמע או תיעתר? תפילה הפורצת מלב אי-הוודאות ומבעד לצלקות של חורבן ושואה - כמרד, כהטחת-דברים או ככמיהה לתיקון.
ראשיתו של הספר גוף תפילה ברב-שיח שנערך בניו יורק ב-1998, בהנחיית המשורר דייוויד שפירו, לרגל הופעת התרגום האנגלי של הרומן השם מאת גוברין. המשכו, בקולות שבכתב, ובהם ווידויים מפתיעים על אמהותֹ ותפילה, על אבדן, על אהבה, ומחזור של שירי תפילה. עם הופעת הספר גוף תפילה מועלת לאינטרנט הקלטה נדירה (עברית, צרפתית ואנגלית) של ז‘אק דרידה ומיכל גוברין בשיחה ובקריאה של הטקסט החותם את הספר.
ספריו של ז‘אק דרידה שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד: בית המרקחת של אפלטון (2002 ) , דרידה קורא שייקספיר ( 2008 ) , היה שלום: לעמנואל לוינס (2008).
ספריה האחרונים של מיכל גוברין: מעשה הים, כרוניקת פירוש (2000) , הבזקים (2002), אמרה ירושלים, מזמורים ושירים (2008), השם, (מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת יהודה ליבס 2013).
דייוויד שפירו פרסם למעלה מעשרים ספרי שירה וביקורת תרבות. בעברית ראה אור מבחר משיריו ב"אחריֵ" (עם ציבי גבע 2005).
התר לי להתפלל
מיכל בן נפתלי על המפגש בין מיכל גוברין לפילוסוף הצרפתי-יהודי ז'אק דרידה, המנכיח את שאלת התפילה לאחר השואה, כאשר האמונה נקלשה ואין כל ביטחון בפעולתה. תפילה כמרד, כגעגוע וכגוף
מהי שירה?
ז'אק דרידה ומיכל גוברין קוראים באנגלית, בצרפתית ובעברית את "מהי שירה?" מאת דרידה