שתי המשפחות שקורותיהן נפרשׂות בספר זה - משפחת שמש ומשפחת צדקה -משופעות בעשרות סיפורים ובני–סיפורים - על קורותיו, יחסיו ועלילותיו של כל אחד מבני המשפחה, כמו גם על יחסי הגומלין שלו עם שאריו ועם בני המשפחה השנייה.
המחברת, נורה (חורי) חיים, שכסו אותי באיזאר הוא ספרה הראשון, ארגה סיפורים אלה בהומור ובכישרון רב, ולא בכדי הגדירה אותו כרומן בסיפורים: כל פרק ותת–פרק בספר הוא סיפור בפני עצמו, אך גם נשזר בעלילה הרחבה, המשתרעת בעיקר בין שלוש ערים: בגדאד, קהיר ותל אביב.
ואכן, מעֵבר לסיפורים האישיים, הפולקלור הצבעוני ומערכות היחסים המגוונות - הולכת ונחשפת התמודדותם של גיבורי הספר, כולל בני הדור השלישי שנולדו בארץ, עם משבר ההגירה מארצות מולדתם לישראל. זאת לא הייתה הגירה שנבעה מהחלטה אישית של כל אחד ואחת מהם לשנות מקום וגורל, אלא מהלך שנכפה עליהם בעטיין של נסיבות היסטוריות.
אף שהמרחק הגיאוגרפי בין עיראק ומצרים לישראל אינו גדול, המהפך המנטלי והתרבותי שנאלצו המהגרים לעבור היה לעתים קשה מנשוא. היה זה מעבר מחיי נוחות, שהתאפיינו במסורת מפוארת של תרבות והווי קהילה, אל ארץ שהייתה שרויה במאבק בראשיתי על קיומה, ובמקרים רבים לא הייתה מסוגלת להבין ולקבל את צרכיו של היחיד שאיבד את ביתו, פרנסתו ורכושו. אבל נראה שהתמיכה ההדדית שהעניקו אלה לאלה - כיחידים, כמשפחות וכבני קהילה מּודעת ומגובשת - אפשרה להם להתערות בחיי הארץ ובתרבותה, ולבנות את חייהם כאן מחדש.
נורה (חורי) חיים סיימה בהצטיינות לימודי תואר שני בספרות במסלול כתיבה ספרותית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ובמסגרת לימודים אלה נכתב הרומן כסו אותי באיזאר. משפחתה היגרה מעיראק והיא עצמה דור ראשון בארץ, אך מעידה על עצמה כי שנים רבות האמינה, כרבים אחרים, כי כל מה שקדם לחיים בארץ נמחק כליל. רק כשבגרו ילדיה הבינה שאין זה כך, וכי כל דור הוא תוצר מובהק של מה שקדם לו. תובנה זו היא שדחקה בה לספר ולכתוב את הרומן שלפנינו.