ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
שירו המופשט של הכוח
 
 דברים נתונים ואין פתחי יציאה
נבדה של מיטל זהר הוא חלל הרוחש תחת חלליו, קופסא שחורה, מרתף אפלולי ואין מפתח אחד. המפתח הוא צרור סיפורים שעליהם מונח הבית כמו ספינת רפאים. זהר הופכת את הקריאה לעונג שהוא לא רק אינטלקטואלי, אלא גם פרוורטי, ולכן גופני כל כך, מפתה כל כך ומצמרר
איה אליה על נבדה של מיטל זהר
 
ענת עינהר על ספרו של גונן נשר קונכיות
 
 

מתאים לך ככה שאת צוחקת
יונה ט
פר
שוב ושוב, כאילו היה הדבר גזירה משמים, אנחנו מזדעזעים לשמוע על נשים שנרצחו על ידי בן זוגן: בעל, חבר, מאהב.
בבסיס הסיפור מתאים לך ככה שאת צוחקת עומדת התהייה על כוחה הנורא של הקנאה, על סערת הרגשות הבלתי נשלטת שהיא מעוררת, הסוחפת את בן הזוג למעשה המצמרר , והנערה - הקורבן.

להמשך>

 
לשמוע את השומעות
חדוה הרכבי  מביאה לשירה הישראלית קול נשי טראגי ואחר
לילך לחמן על
 עד שוב אשמע אותך
 
 
 
מעולם לא הייתי מוגנת
מספרה של שירה סתיו עולה תחושת מחנק, כאילו העולם הולך וסוגר עליה. שיריה מתארים מאבק עיקש ומכמיר לב לפרוץ את המגבלות.
יותם ראובני, הארץ, על שריר הלב, ספר השירה השני של שירה סתיו.
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


שיר השבוע>
לאה גולדברג: השירים הגנוזים
Share
השירים הגנוזים / לאה גולדברג 
לאה גולדברג
 

ספר זה הוא תוספת מפתיעה ונכבדת לשיריה הידועים של לאה גולדברג. במהלך חייה פירסמה המשוררת כ-750 שירים, ואילו בספר זה רואים אור לראשונה כל השירים שנמצאו בעִזבונה ושלא נדפסו קודם לכן, כ-300 במספר.

זוהי הזדמנות יוצאת דופן לגלות לאה גולדברג אחרת ומוכּרת בו-בזמן. השירים החדשים-הישנים כאן, המרשימים באיכותם, נכתבו מילדותה של היוצרת ועד סמוך למותה, בשנת 1970, ולא פעם הם עשויים להאיר באור חדש את יצירותיה הנודעות.


*
הִנֵּה כּוֹכָבִים קְטַנִּים
בְּשָׁמַיִם גְּדוֹלִים,
וְהַלַּיְלָה מֵאִיר פָּנִים
לַשּׁואֲֹלִים.
 
שְׁאַל, אֵפוֹא, לִבִּי הָעִקֵּשׁ,
נַפְשִׁי, שַׁאֲלִי;
מָה אֶשְׁאַל עוֹד וּמָה אֲבַקֵּשׁ
וְחַיַּי כְּבָר שֶׁלִּי?

(מתוך "מזמור לילה", עמ' 188)





מתוך ניסיון
א
לֵאוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף הַיָּפֶה, הָרוֹגַעַת.
רַק לִנְשֹׁם לִרְוָחָה, רַק לַחְלֹם לִרְוָיָה.
לֵיל פְּרִיחָה מִתְפַּרְקֵד לְמוּד־סוּפוֹת, יְדוּעַ־לַהַט
וְאִילָן אֲשֶׁר קָם לִתְחִיָּה.

נְהָרוֹת שֶׁזָּרְמוּ בִּנְעוּרַי יִתְרוֹנֵנוּ
בְּעוֹרְקַי הַהוֹמִים - טְהוֹרִים, טְהוֹרִים.
כָּל מִלּוֹת הָרָצוֹן שֶׁהֻצְּתוּ בְּעֵינֵינוּ
יִפְרְחוּ מֵחָדָשׁ בְּפָנַי הַחִוְּרִים.

הַבְּרָכָה הַגְּדוֹלָה! כֹּה פָּשׁוּט הִיא נִתֶּנֶת.
כְּשָׂדוֹת הַנּוֹתְנִים לַסְּתָוִים יְבוּלָם.
וְתִשָּׂא אֶת זִכְרָהּ שֶׁל יָדִי הַצּוֹנֶנֶת
עַל כְּתֵפְךָ הַחַמָּה - עַד עוֹלָם.

(השירים המוכּרים: ב, 94-92 | בנים אובדים)

*
וְאִם גַּם לֹא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר,
זִכְרִי: אִישׁ לֹא הִבְטִיחַ לָךְ דָּבָר
הַיּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר עַל לֹא דָּבָר
וְטוֹב שֶׁלֹּא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר.

אִם אֵין מִכְתָּב - אֵין צֹרֶךְ בְּמִכְתָּב.
אִם אֵין פְּגִישָׁה - אֵין צֹרֶךְ בִּפְגִישָׁה.
אִם אֵין אֲפִלּוּ שׁוּם תִּקְוָה בַּלֵּב
וַדַּאי אֵין צֹרֶךְ גַּם בְּשׁוּם תִּקְוָה.

הַיּוֹם הַכֹּל הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
גַּם בְּדִידוּתֵךְ תֵּלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
וְאִם הַיּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח,
הַגִּידִי לַמָּטָר - כִּי טוֹב מְאֹד.

(לכל המאוחר)


ב
בְּפָמוֹטֵי הַכֶּסֶף מִבֵּית סָבִי
אֵין מַדְלִיקִים נֵרוֹת.
אֲנִי שֶׁשָּׁתִיתִי מִמַּיִם גְּנוּבִים -
בְּפִי הַטִּפּוֹת הַמָּרוֹת.
אֲבָל בָּעֶרֶב הַזֶּה -
כְּמוֹ בִּשְׁאָר עֲרָבִים
עָמַד צְבָא כּוֹכָבִים
לְהַבִּיט בִּי
וּפָנַי אֲחֵרוֹת.

זִכְרוֹן הַדְּבָרִים
הַשָּׁמוּר לְדוֹרוֹת,
בָּעֶרֶב הַזֶּה נִשְׁכַּח.
וְאִישׁ לֹא אָמַר לִי
שֶׁפָּנַי אֲחֵרוֹת.
רַק אֲנִי, רַק אֲנִי
בְּלִי יָרֵחַ וּבְלִי נֵרוֹת
רַק אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁכָּךְ.


ד
וְהִנֵּה בַּחֲלוֹם
פְּגִישָׁה בָּעוֹלָם הַבָּא:
אֲכוּלַת קִנְאָה גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא,
אֲנִי אוֹמֶרֶת: הִיא הָיְתָה מַקְסִימָה,
הֲלֹא כֵן?
וְהוּא מֵנִיד בְּרֹאשׁוֹ:
"הֵן הָיוּ מַקְסִימוֹת,
בְּיִחוּד זְהֻבּוֹת הַשֵּׂעָר - אֲבָל
נְדַבֵּר בְּעִנְיָן אַחֵר".
וְשׁוּב אָנוּ יוֹשְׁבִים בְּבֵית קָפֶה קָטָן
וּמְשִׂיחִים - עַל מַה כֵּן? עַל מַה לֹּא
וְעַל עַלְמָה מָאהלֶר
וְעָלְמָא הַדִּין
וּסְתָם בְּעָלְמָא,
עַד שֶׁנִּפְלָט מִפִּי:
"גַּם אֲנִי נֶחְנַקְתִּי בַּלַּיְלָה".
וְהוּא עוֹנֶה לִי בְּרֹךְ:
"תִּינוֹקוֹת בּוֹכִים בַּלֵּילוֹת".

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד בְּעֵינוֹ,
בְּעֵינוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁגָּסַס
כִּמְעַט לְעֵינַי.
וַאֲנִי מְבִינָה שֶׁאֵינוֹ.
בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור