מדובר בכרך עב-כרס (כמעט 500 עמוד!) המוקדש כולו לערבית וליידיש. הוא כולל יצירות פרוזה ושירה משתי השפות, שלל מסות ורשימות על הזיקה בין התרבות הערבית והעברית ותרבות יידיש והתרבות העברית, עשרות משתתפים וביניהם הנשיא ריבלין, חוה אלברשטיין, פרופ' יהודה שנהב, פרופ' דן מירון, פרופ' מנחם פרי, אמירה הס, סיון בסקין, אלמוג בהר, יונית נעמן, מתן חרמוני ורבים אחרים. יש בו גם שלל סקופים ספרותיים, שמהם נחשוף בינתיים רק את זה: סיפור נפלא של בשביס זינגר על תל אביב בפרסום ראשון (עד היום הוא ראה אור רק בעיתון יידי נידח). בקיצור, גיליון עשיר מאוד, פוליטי מאוד, מעניין.
הנשיא ראובן (רובי) ריבלין : (ערבית)
אבא שלי קרא את "אלף לילה ולילה" והחליט מיד שהוא מתחיל לתרגם — פה אני כבר ילד שנכנס לספרייתו של אבא שלי, ורואה את אבא ספון על כל המילונים. זה ספר שהוא גם נועז בתוכן וגם נועז בשפה. בעוד שבקוראן הוא נצמד למקור, ב"אלף לילה ולילה" השפה היא עשירה, וקולחת, והופכת את התרבות הערבית־מזרחית לנגישה הרבה יותר עבור כל קורא. וגם עבור כל קורא בישראל, כי אתה צריך לזכור שהאינטליגנציה בישראל היא מאוד אירופית באותן תקופות.
אמירה הס: (ערבית)
מכיוון שעליתי מעיראק, ארץ אסלאמית, שפת האם שלי, הערבית, שהיא גם השפה המדוברת בפי הערבים, הפכה לשפה מוקצה. השפה יצרה הרגשת אי־נוחות. התחושה הייתה שערבית היא שפת אויב. אתה בתור אזרח יהודי מדבר בשפת אויב. לכן עם כל הרצון הטוב, תסתבר כאחר בעיני הציבור, עד שבעצמך תברח מפני השפה כאילו ברחת מפניך. זה כמו גבר שעזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו, נטשתי את בית אבי ואמי בבהלה, והתחתנתי עם מילים נבהלות מפני עצמן. אבל המילים דיברו עברית.
יאיר אור: (ערבית+יידיש)
רבים מהוויכוחים על דמותה של השפה העברית התנהלו כשברקע מונח המטען האידיאולוגי של הרצון להתבדל ולהתרחק מן הערבית ומן היידיש. עשרות ומאות פרטים קטנטנים, החלטות שנעשו באינספור צמתים, נבעוִ מתוך הרצון להקיא את הערבית או את היידיש מקּרבּה של העברית. התרבות העברית משכתבת ומתבנתת את תרבויות היידיש והערבית בדמותה, ומניחה שכבת ציפוי סמיכה על עולם שקשה יותר ויותר לשחזרו. אולי רק ההשתכנות בתווך, בשפה שאיננה לגמרי ערבית ואיננה לגמרי יידיש ואיננה לגמרי עברית חדשה, תאפשר לנו לראות בבירור רב יותר עד כמה לא מוצו האפשרויות ולא תמו הנדודים של הערבית והיידיש.
פרופ' יהודה שנהב-שהרבני (ערבית)
אֶת סַבָּבָּה שקיבלה אזרחות היא פגשה במקרה, והיא תינתה באוזניה את צרותיה. חשבו שסַבָּבָּה אחלה, ולא הבינו על מה היא מתלוננת. בכל זאת היא אזרחית, איש לא דרש ממנה לשנות את שמה, רק להוסיף ה' בסוף המילה. איש לא ידע שסַבָּבָּה הייתה פעם בת אצולה, עם תפקיד חשוב בפרוזודיה הקלאסית, ובמילון הקלאסי של הערבים כתוב שהיא מבטאת כיסופים ואהבה לוהטת. סַבָּבָּה ירדה לתחתית הסולם המעמדי של המילים והפכה לגרסה העברית המקומית ל"קול" (cool) שהגיעה מאנגלית. מצבה היהַ אמנם טוב יחסית בהשוואה ל"חנטריש", שהכירה משפתה כ"קנטָאר ריש", משקל נוצה, משום שהשתתף בתחרות אגרוף. החברים נהגו לקרוא לו "קנטאריש", אבל כאשר היגר החליפו היהודים את את ה"קוף" שנתקעה להם בגרון בח', וה"ט" השמיעה צליל של ת'. וכך הפך משקל נוצה ל"חנטריש" שנשמע כמו חנתריש.
אבות ישורון (יידיש)
היידיש הזאת שהחלה לבוא אליך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה — לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש — למהר ולתרגם מיד כל מה שהגית, לעברית, ורק אז יכול אתה לחזור ולהירדם שוב. היידיש הזאת שדיברה אלי, אל בן העליה, בקול של שכינתא בגלותא: 'למה עזבתני' ובכל הלשון של 'על חטא שחטאנו': באונס וברצון. בנטיית גרון. בעיניים רמות. בפריקת עול. בקלות ראש. בקשיות עורף. בשנאת חינם ]...[ חשך בעדה. רואים עוד את צבע הקירות. תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרה.
טל חבר-חיבובסקי (יידיש+ערבית)
כשם שלא ידעתי ש"בַּקעה" היא מילה בערבית, כך גם לא ידעתי אז ש"משוגע" במלעיל היא מילה ביידיש. בימי בית הספר היסודי כלל לא ידעתיֵ על קיומה של היידיש, על אף שזו הייתה שפתם של הורי הוריי, ושפתם שלֵ לפחות כמה מהורי ההורים שבנו את משוגע־בקעה במו ידיהם ובירכו את שם הגן פעמיים כי טוב: בשני מלעילים. כל מה שלמדנו בבית הספר על תרבות ּ יהודית באירופה הסתכם ב"יום השואה". אחד מבני כיתתי שאל את המחנכת מה עליו לעשות בזמן הצפירה. תשובתה הייתה: "לעמוד, להרכין ראש ולחשוב על אנשים מתים"
משה סקאל (יידיש)
אני זקוק ליידיש כשם שאני זקוק לערבית. לערבית אני זקוק כי דמה בדמי זורם, וליידיש — משום שאין לי בה לא נחלה ולא בית. אבל שתיהן, גם הערבית וגם היידיש, יונקות אצלי מאותו המקום עצמו: מן הלא־כאן, מן הלא־עכשיו. מן הגולה. מה נתנה לי היידיש? שכנתי לספסל הלימודים, שחבשה אותו יחד אתי — ּ אני לא זוכר את שמה ולא את קלסתרה. אבל אני זוכר היטב את היום שבוֹ היא שאלהּ את סבתה: "סבתא, איך אומרים מרפק ביידיש?". "אין לי מושג", השיבה הסבתא, "זה אף פעם לא כאב לי". נו, בגלל זה החברים שלי לא רצו לפצות פה. כי היידיש שלהם הייתה יידיש של כאב. אבל בשבילי זאת הייתה יידיש של חופש.
אלמוג בהר (ערבית)
אני אוהב את העברית, היא שפתי הראשונה, רק בה אני יכול לכתוב ולהתקיים באמת, ולפני מותי כנראה אשכח את כל השפות האחרות שלמדתי ואזכור רק אותה. אבל הדרך היחידה שהייתה לי, מבחינתי, לשחרר את העברית שלי, הייתה ללכת אל הערבית והעברית הרבנית. רק בעזרתן יכולתי להשתחרר מן הכעס הגדול על העברית, מהפניית המבט המאשים אל האשכנזי, מהצורך לכתוב שירי התנגדות לעברית בעברית, להתבונן במשפחה ובעצמי, ולכתוב מחדש בעברית שהיא גם חלק מן המזרח ושפותיו.
ראדיה אלהלולי
(מערבית נביל טנוס)
הַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ
וּכְבָר לֹא חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ
וּכְבָר לֹא מֵתָה מִגַּעְגּוּעִים אֵלֶיךָ
וְהַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא הוֹגָה אֶת שִׁמְךָ
וּכְבָר לֹא מַעֲבִירָה אֶת הַלַּיְלָה לִרְדֹּף אַחֲרֵי בָּשְׂמְךָ
הַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מְאֹד
אהההההה
וְהַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי שַׁקְרָנִית מְאֹד
ציליה דראפקין
{מיידיש: בנימין הרשב, בעריכה חדשה של מנחם פרי]
לָקַחְתִּי סַכִּין
חַדָּה כְּפִלְדַת עֵינַיִם שֶׁאֵינָן חַיּוֹת עוֹד,
וְקָרָה, כַּמַּבָּט שֶׁל עֵינֶיךָ הַחַיּוֹת.
בַּסַּכִּין אֶת לִבִּי פָּתַחְתִּי
וּבְשֶׁקֶט אָמַרְתִּי: שְׁתֵה -
שְׂפָתֶיךָ נִצְמְדוּ אֶל לִבִּי הַפָּצוּעַ,
וְשָׁתִיתָ וְשָׁתִיתָ...
וְעֵינֶיךָ הִתְלַהֲטוּ לְפֶתַע
וּמִלִּים מֻפְלָאוֹת הִתְפָּרְצוּ
מִפִּיךָ הַחַם הַצָּמֵא.
חסין חמזה
[מערבית נביל טנוס]
חָמֵש דַּקּוֹת דַּיָּן
לְסַדֵּר אֶת סְדִין הַזְּמַן
שֶׁיְּכַסֵּנִי עָנָן מְנַמְנֵם
לְבָרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת אִמִּי
אֲשֶׁר הִכְבִּידוּ עָלֶיהָ שְׁנוֹתֶיהָ הַשִּׁבְעִים
חָמֵש דַּקּוֹת דַּיָּן
לִרְאוֹת כָּל צֶבַע בָּהִיר יוֹתֵר
לְשַׁחְזֵר תְּמוּנוֹת מִן הֶעָבָר
לְבָרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת סָבִי, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִסַּחְתִּי דַּעְתִּי
בְּשֵׁם הַמּוֹדֶרְנָה, לְהָעִיף מַבָּט אֲשֶׁר מְמַלְּאֵנִי בִּינוֹת
לִרְחֹץ אֶת לִבִּי בְּמֵי הַזִּכְרוֹנוֹת
חָמֵש דַּקּוֹת – לֹא יוֹתֵר
הֵן הַחַיִּים.
חוה אלברשטיין (יידיש)
את השיר של מאנגר שרתי בהופעה הראשונה בחיי בתיאטרון החמאם, באחד מערבי הראיונות שהיה עורך שם דן בן אמוץ. אני חושבת שהקהל התל־אביבי הבוהמי היה מזועזע מהנערה הצעירה ששרה ביידיש (מי חשב אז שדווקא בחמאם יעלו את "המגילה" של מאנגר). השיר הזה נהפך להיות מין כרטיס ביקור שלי, ובזכותו קרו לי דברים מרתקים. הִכּרתי אנשים מופלאים.
דורי מנור בשיחה עם רבקה בסמן בן-חיים (יידיש)
דורי מנור: הבחירה שלך כאן בישראל לכתוב ביידיש היא בחירה אמיצה מאוד. כמעט דון קישוטית. איך אַת מסבירה אֶת זה לעצמך?
רבקה בסמן בן־חיים: נכון. אני אסביר, אני לא יודעת. אני מסבירה לפעמים לעצמי, ראשית כול, את נולדת, אני נולדתי בשפה. השייכות אל המשפחה, אל המורים בבית ספר יידישי, ויותר מאוחר — השייכות והקִרבה אל דורות דוברי — ויוצרי — יידיש, שהטמינו בשפה קודים של חכמה, של מוסר. כשאני כבר כן הבנתי.
ופעם מישהו שאל אותי, והרבה פעמים — למה? לא יבינו אותך. השיר יישאר אילם.
אמרתי לו מה, אני ככה חשבתי, שדמיינתי לעצמי שהסופר, המשורר, הוא יורש ירושה לא פשוטה, גדולה. וחשבתי, זה מזכיר לי להקת ציפורים שנודדת ממקום למקום, ורבות מהציפורים נשארות בדרך ולא מגיעות, אבל מי שכּן הגיעה, אז את הזיכרון עליהם צריך לשמר.
רחל קורן
(מיידיש: רחל שליטא)
אומרים...
אוֹמְרִים שֶׁהַחַיִּים תְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה —
יִתָּכֵן שֶׁאֵין זֹאת סְתָם אֲמִירָה,
אוּלַי כָּךְ הוּא הַדָּבָר.
אֲנִי יוֹדַעַת רַק זֹאת —
עַל שַׂעֲרַת הַשֵּׂיבָה הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי
הִתְעַכֵּב מַבָּטְךָ
רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ מִדַּי,
רֶגַע אֶחָד אָרֹךְ מִדַּי.
כָּךְ הָפְכָה שַׂעֲרָתִי הָאֲפֹרָה לְחוּט
שֶׁעָלָיו תָּלוּי חָנוּק
הַכֹּל,
כָּל מַה שֶּׁפַּעַם נֶחְשַׁב לְאשֶׁר.
איציק מאנגר
(מיידיש: בני מר)
הבלדה על אשת הרחוב
בְּעֶרֶב סְתָו אָפֵל, עַלְמָה
צוֹעֶדֶת, עֶרֶב בְּעַרְבּוֹ.
פִּתְאֹם הִיא מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל
הַצֵּל. קוֹרֶצֶת: בּוֹא!
הַאִם הִיא רָעֲדָה כָּל כָּךְ,
שֶׁאֶת קוֹלָהּ הַצֵּל שָׁמַע?
לְאַט לְאַט הוּא הִתְרוֹמֵם
מִתּוֹך הָאֲדָמָה
וְאֶת יְדֵי־צְלָלָיו שָׁלַח.
"קִרְבִי אֵלַי", הַצֵּל לָחַשׁ.
וְהוּא אָחַז וְהוּא חִבֵּק
אוֹתָהּ בִּידֵי נָחָשׁ.
הַלַּיְלָה אֶת הַכֹּל בָּלַע:
כָּל אֲנָחָה וְכָל כְּאֵב.
הַרְחֵק בִּקְצֵה־מִזְרָח הַיּוֹם
בְּשְֶּׁקטֶ מהְבַהְבֵ
עבד אלרחמן נאטור
(מערבית: נביל טנוס)
בגדך האדום
אֲנִי אוֹהֵב אֶת בִּגְדֵךְ הָאָדֹם
הוּא כֵּהֶה וְזוֹהֵר כָּאָבִיב
טַעְמוֹ כְּמִכְוַת קֹר צוֹרֵב
חָשׁ אֶת מַעֲשֵׂה הָרוּחַ
שׁוֹלֵחַ נְשִׁיקוֹת לָעוֹפוֹת וְלַיַּסְמִין יַחְדָּו
הַבֶּגֶד נַעֲשֶׂה רַךְ וְנָבוֹךְ
נוֹתֵן לָךְ גַּל וְטַל וְגֹבַהּ
בגֶּדֶ שׁו ֹ בבָ
אוֹהֵב אוֹתָךְ כְּרִקּוּד רוּחַ מִתְפַּשֶּׁטֶת
בִּפְנֵי דְּמָעוֹת שֶׁל אַהֲבָה
בִּפְנֵי עַנְנֵי פִּתּוּי
הַמַּדְלִיק אֶת הַלַּיְלָה בְּכוֹכָבָיו לַאֲדֻמֵּךְ הַזּוֹהֵר
ניזאר קבאני
(מערבית: אלמוג בהר)
וריאציות על מאה מכתבי אהבה
תרגום־עיבוד: אלמוג בהר
א.
אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְצִיא שָׂפָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לִכְתֹּב בָּהּ
לַאֲהוּבָתִי, אֲנִי רוֹצֶה לִנְסֹעַ הַרְחֵק מִן הַמִּלּוֹנִים
שֶׁעַל מַדְּפֵי סִפְרִיָּתִי, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגֵּר מִלְּשׁוֹנִי.
אֲנִי רוֹצֶה שָׂפָה שֶׁבָּהּ אוּכַל לַחֲרֹז אֶת הַמִּלָּה גֶּשֶׁם
עִם אֲבַק הַיָּרֵחַ, עִם עַצְבוּת עֲנָנִים אֲפֹרִים,
עִם כְּאֵב נְפִילַת עֲלֵי שַׁלֶּכֶת עַל הָאֲדָמָה
וְעִם חֹדֶשׁ אֱלוּל.