אֶליף שַפאק
מאנגלית: עידית שורר
ככל שזיכרונו מגיע, תמיד היה נדמה לו כי הוא נסיך
הבית ואמו מדרבנת הססנית ומגִנה חרֵדה.
ג'.מ. קוטזי
נערות, תמונות מחיים קרתניים
אֶסמָה
לונדון — ספטמבר 1992
אימא שלי מתה פעמיים. אמנם הבטחתי לעצמי שלא אניח לסיפורה
להישכח, אבל עד כה לא הצלחתי למצוא את הזמן, הרצון והאומץ
לכתוב אותו. כלומר, עד לא מזמן. אני לא חושבת שאהיה אי פעם
סופרת אמִתית, וכיום אני משלימה עם זה. בגילי אני כבר מפויסת
עם מגבלותַי ועם כישלונותַי. אבל הייתי מוכרחה לספר את הסיפור,
ולו לאדם אחד. הייתי מוכרחה להעניק לו את החירות לרחף בפינה
כלשהי ביקום, הרחק מאִ תנו. הרגשתי שאני חייבת אותו לאימא, את
החירות הזאת. והרגשתי שאני חייבת לסיים את הסיפור הזה השנה.
לפני שהוא משתחרר מהכלא.
בעוד שעות אחדות אסיר את החלבה מהכיריים ואניח לה להתקרר
ליד הכיור, ואז אנשק את בעלי ואעמיד פנים שלא הבחנתי במבט
המודאג בעיניו. לאחר מכן אצא מהבית עם בנותַ י התאומות — בנות
שבע, ארבע דקות הפרש ביניהן — כדי להסיע אותן למסיבת יום
הולדת. הן יריבו בדרך, והפעם לשם שינוי לא אגער בהן. הן ירצו
לדעת אם יהיה ליצן במסיבה או מוטב, קוסם.
”כמו הארי הודיני," אומר.
”הארי הוא מה?"
”היא אמרה, הו־די־ני, טיפשה אחת!"
”מי זה, אימא?"
וזה יכאיב. כאב כמו עקיצת דבורה. לא בולטת כל־כך על פני
העור, אבל צורבת יותר ויותר בפנים. יתחוור לי, כמו בפעמים רבות
לפני כן, שהן אינן יודעות דבר על תולדות משפחתן כי סיפרתי להן
מעט מאוד. ביום מן הימים, כשהן יהיו מוכנות. כשאני אהיה מוכנה.
אחרי שאוריד את הבנות אחליף כמה מילים עם האימהות האחרות
שהגיעו. אזכיר למארחת שאחת מבנותַ י רגישה לבוטנים, אבל כיוון
שקשה להבחין בין התאומות, מוטב להשגיח ששתיהן לא יקבלו
כיבוד עם בוטנים, גם לא מעוגת יום ההולדת. זה קצת לא הוגן כלפי
בתי השנייה, אבל בין אחים זה קורה לפעמים, חוסר ההגינות, זאת
אומרת.
אחר־כך אחזור למכונית, אוסטין מונטגו אדומה שמשרתת את
בעלי ואותי. הדרך מלונדון לשרוּזבּ רי אורכת שלוש וחצי שעות.
ייתכן שיהיה עלַי לעצור להתרעננות קצת לפני ברמינגהם. אקשיב
לרדיו כל הדרך. היא תעזור לי לגרש את רוחות הרפאים, המוזיקה.
פעמים רבות חשבתי להרוג אותו. תכננתי תכניות מורכבות שכללו
אקדחים, הרעלה, והטוב ביותר, סכין קפיצית — צדק פואטי, בערך.
חשבתי גם על האפשרות לסלוח לו, לחלוטין ובלב שלם. בסופו של
דבר שתי האפשרויות לא עלו בידי.
*
כשאגיע לשרוזברי אשאיר את המכונית בחזית תחנת הרכבת ואצעד
חמש דקות ברגל אל הבניין המזוהם של בית הסוהר. אפסע הלוך
ושוב ברחוב או אשען על הקיר מול השער הראשי ואמתין לו שייצא.
אני לא יודעת כמה זמן ייקח לו. ואני לא יודעת איך הוא יגיב
כשיראה אותי. לא ראיתי אותו יותר משנה. נהגתי לבקר בקביעות,
אבל כשהלך וקרב יום שחרורו הפסקתי לבוא.
ברגע מסוים הדלת הכבדה תיפתח מבפנים, והוא ייצא. הוא ירים
את מבטו אל השמים המעוננים כי אחרי ארבע־עשרה שנות מאסר
לא יהיה רגיל לראות את המרחב העצום מעל ראשו. אני רואה אותו
בדמיוני ממצמץ באור, כמו חיית לילה. אני אמשיך לעמוד במקומי
ואמנה עד עשר או עד מאה או עד שלושת אלפים. לא נתחבק. לא
נלחץ ידיים. מנוד ראש הדדי וברכה קלושה שבקלושות בקולות
דקים וחנוקים. כשנגיע לתחנה הוא יזדרז להיכנס למכונית. אני
אופתע שמראהו ספורטיבי כל־כך. אחרי הכול, הוא עדיין גבר צעיר.
אם הוא ירצה סיגריה, לא אתנגד, אף־על־פי שאני שונאת את
הריח ולא מרשה לבעלי לעשן במכונית ובבית. ניסע דרך מחוזותיה
הכפריים של אנגליה, נחלוף על פני כרי עשב שלווים ושדות בור.
הוא ישאל על בנותַי. אומר לו ששלומן טוב, שהן גדלות מהר. הוא
יחייך כאילו יש לו שמץ מושג בנושא הורות. אני לא אחזיר לו
בשאלה על השאלה.
הבאתי אִתי קלטת שאני רוצה להשמיע, הלהיטים הגדולים של
להקת ”אבבא" — כל השירים שאימא שלי זמזמה תמיד כשהיא
בישלה או ניקתה או תפרה. Mamma Mia ,Take a Chance on Me,
The Name of the Game ,Dancing Queen... כי היא תשקיף עלינו,
אני בטוחה. אימהות לא עולות לגן עדן כשהן מתות. הן מקבלות
מאלוהים אישור מיוחד להישאר בסביבה עוד קצת ולהשגיח על
ילדיהן, בלי קשר למה שקרה ביניהן בעת חייהן הקצרים כבנות
תמותה.
בלונדון, כשנגיע לבּארנסבּרי סקוֶור, אחפש מקום חניה וארטון ביני
לביני. יתחיל לרדת גשם — טיפות בדולח זעירות. בסופו של דבר
נמצא מקום, ואחרי עשרה תמרונים אצליח לדחוק אליו את המכונית.
אני רוצה לחשוב שאני נהגת טובה, עד שזה מגיע לחניה. אני שואלת
את עצמי אם הוא ילעג לי שאני נהגת טיפוסית. פעם הוא היה לועג
לי.
נלך יחד לכיוון הבית ברחוב השקט והבהיר שנמתח מאחורינו
ולפנינו. נשווה בקצרה את הסביבה עם הבית שגרנו בו אז, ברחוב
לַבֶנדר גרוֹב בהאקני, ונתפעל מכמה שונים נראים הדברים עכשיו,
ואיך הזמן התקדם גם אם אנחנו לא היינו מסוגלים.
כשנהיה בתוך הבית נחלוץ נעליים וננעל נעלי בית — הוא זוג
קלאסי אפור כהה, אחד מהזוגות של בעלי, ואני בצבע בורדו עם
פונפונים. פניו יתעוותו כשיראה אותן. כדי להרגיע אותו אומר
לו שקיבלתי אותן במתנה מבנותַי. הוא יירגע ויבין שהן לא שלה.
הדמיון מקרי לחלוטין.
מהפתח הוא יביט בי כשאכין תה ואגיש לו אותו בלי חלב ועם
הרבה סוכר, כלומר, אם הכלא לא שינה את הרגליו. אחר־כך אביא
גם את החלבה. נשב יחד ליד החלון כמו זרים מנומסים, נחזיק בידינו
ספלים וצלחות ונביט בגשם היורד על הנרקיסים בגינה שמאחורי
הבית. הוא יחמיא לי על הבישול שלי ויאמר כמה התגעגע לחלבה,
אף כי ודאי יסרב לתוספת. אומר לו שאני מכינה אותה בדיוק לפי
המתכון של אימא אבל היא לא יוצאת לי אף פעם טובה כמו שלה.
זה ישתיק אותו. אנחנו נצליב מבטים, ובאוויר תעמוד שתיקה מעיקה.
ואז יבקש רשות ללכת לנוח, אם זה בסדר, כי הוא עייף. אקח אותו
לחדרו ואסגור את הדלת אט־אט.
אשאיר אותו שם. בחדר בביתי. לא רחוק וגם לא קרוב מדַי. אשאיר
אותו סגור בין ארבעת הכתלים הללו, בין השנאה לאהבה, שאת
שתיהן, הלכודות לנצח בסגור לבי, אני מרגישה בעל כורחי.
הוא אחי.
הוא, רוצח.