מכתביהם של איטה ומוטקה חדש פורשים עשרים שנה של דיאלוג זוגי. עשרים השנים שבהן מתנהלת ההתכתבות, החל מ- 1926 ועד 1946, היו שנים סוערות בהיסטוריה של העם היהודי ושל היישוב בארץ ישראל. מוטקה ואיטה חווים באופן אישי, פעיל ואינטנסיבי, לא תמיד מאותו צד של המתרס, את אירועי התקופה: עלייה שלישית, התיישבות בעמק, פלמ"ח, שואה, שרות בבריגדה, ראשית המאבק לעצמאות בארץ. בד בבד עם האירועים ההיסטוריים הללו הם מקימים משפחה. ההתרחשויות הדרמתיות מהדהדות במכתביהם, תוך השלכותיהן על התא הזוגי והמשפחתי.
לאחר שהקימו משפחה ובנו את ביתם בקבוצת כנרת איטה ומוטקה חיו בו מעט מאד בצוותא. שוב ושוב יצא מוטקה למשימות שונות, ואיטה יצאה את הבית, משום צורך בשינוי, ששב והציף אותה.
מערכת היחסים הנפרשת במכתבים הינה עלילה רוויית מתחים. היא נעה בריתמוס של עליות ומורדות דרמטיים ובין קטבים של אהבה לוהטת, חברות ושותפות מחד גיסא, כעס, מרירות, אכזבה ובגידה, מאידך גיסא.
ניתן לומר, כי בדיאלוג שמתנהל במכתבי איטה ומוטקה מצויה ההיסטוריה במובנה הפנימי והאותנטי. במכתביו של מוטקה מתועדות, מנקודת מבט אישית, ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות בהן היה מעורב באופן ממשי. על מכתביו שורה "רוח התקופה" - ערכיה והפאתוס שלה.
באופן שונה מתעדים גם מכתביה של איטה את התקופה ואת רוחה. היא מביאה אל המכתבים את עצמה ואת חוויית "יום הקטנות" ואחורי הקלעים של במת ההיסטוריה. במכתביה לא היה מקום לקלישאות רווחות ולא לפאתוס לאומי. כתיבתה נובעת ישירות מנהמת ליבה. בפער ובמתח בין שני ה"נוסחים" וה"לשונות", של איטה מזה ושל מוטקה מזה, – מהדהדת "רוח התקופה" ויש שימצאו בהם את צידו המייחד והמרתק של צרור מכתבי איטה ומוטקה.