ספרית פועלים |  הקיבוץ המאוחד | הוצאה לאור

 
 
 
 
בדידותה של הגיבורה סינגולרית לחלוטין
בספרה השני מתארת אורית וולפיילר בחוכמה ובאומץ את התמודדותה של בת יחידה באמצע החיים, ששבה לגור עם הוריה המזדקנים. שפתה של הסופרת יוצרת עולם הרמטי המאפשר להרגיש את המחנק שבשהות המשותפת.
נטע הלפרין על את המוות אני רוצה לראות בעיניים | אורית וולפיילר
 
 נובלה רגישה ומדוייקת שמצטיינת בשפה ובגיבורים ייחודיים
חבצלת פרבר, ב"מקור ראשון" , על חלק כמו מים | טלי שמיר ורצברגר
 

זרם חילופין של חום-קור
"קראתי את ספרו החדש של דויד גרוסמן בקדחתנות, בדריכות, גם בוויכוח. אש בוערת בספר הזה... ...הספר מרתק ומפעים". נסים קלדרון ממליץ על אִתי החיים משחֵק הרבה

 
מלהטטת במילים
 
   ספר מבריק על הנאצים שמטשטש את הגבול בין היסטוריה לבדיון
הברקה ספרותית ובגדר קריאת חובה."
על הספר 'סדר היום' מאת אריק ויאר
 
 
 
 
 מן העיתונות>>>

 המלצות קודמות >>>
 
להמלצות נוספות >>


פרקים ראשונים וסיפורים מאחורי הספרים>
ארוחת בוקר ישראלית | ניצן ויסמן. מקדש כפרי
Share


מתוך: ארוחת בוקר ישראלית

מאת: ניצן ויסמן
חייל צעיר שעורק מהצבא ומחפש מקלט בבית סבו, פיזיקאי שיוצא עם אשתו למסע חיפושים אחר בית חלומות כפרי, איש הייטק שמאבד את ביתו, עורך דין שנתקל בסופרמרקט בבריון שהתעלל בו בילדותו, אב שלוקח את בנו לטיול באמסטרדם – אלה הדמויות שעומדות במרכז חמשת סיפורי הקובץ 'ארוחת בוקר ישראלית'.

בתוך שגרה ישראלית יומיומית שסובבת סביב ענייני פרנסה, שאיפות מקצועיות, רצון למימוש עצמי ותשוקה נואשת להכרה, מוצאים עצמם גיבורי סיפוריו של ניצן ויסמן בפני פרשת דרכים, בנקודה שתתגלה בהדרגה כרגע מכונן, התפכחות, אולי אפילו "התגלות". כנגד רצונם, לעתים בפעם הראשונה בחייהם, הם נדרשים להתעמת עם שאלות של אחריות, אהבה ונאמנות, כמו גם עם הפער בין חלום ומציאות – בין מה שציפו מהחיים לבין מה שהגשימו.


פתיחת הסיפור
מקדש כפרי

זה קרה באחת השבתות שבהן קמנו מוקדם, הנחנו לילדים להמשיך
לישון ונסענו לראות בתים. זה היה בשלהי הקיץ, הבקרים נעשו
קרירים, לאורך כביש החוף צצו ראשוני החצבים, והים, כחול ושליו,
הציץ ונעלם בין גבעות הכורכר הנמוכות. שמתי את "חלון לים
התיכון" של פוליקר שרונית אוהבת במיוחד, וכשהניחה ידה על ירכי
ואמרה, "לא יודעת, מיקי, אתה לא מרגיש נורא אופטימי פתאום?"
חייכתי. עברנו שנים לא קלות, ורציתי להאמין שהן מאחורינו. תרגול
הזֶן עזר לי לקבל את עצמי ואת האחרים ולשמוח בחיים שנפלו
בחלקי; המדיטציה עשתה אותי למפויס יותר, ללוחמני פחות. הייתי
לאדם אחר; ההשלמה עם חולשותיי האנושיות חיזקה אותי מאוד.
   על רקע הים, בשמלתה הבהירה ובכתפיה החשופות, בשערה
שהתנפנף ברוח כשפתחה חלון לספוג את ריחות הסתיו ובמשקפי
השמש הגדולים על אפה החמוד, רונית נראתה פשוט נפלא.
   הבטנו קדימה, הייתה לנו מטרה משותפת, היינו מלוכדים, וזה מה
שהיה חשוב.
   אין לי אשליות לגבי הופעתי הצנועה, אבל באותו רגע הרגשתי גם
אני יפה ומושך.
   בקבוצת הזֶן למדתי שכשהרגע מושלם, אין צורך להוסיף עליו.

לא תמיד היה לי טוב עם עצמי. אבי, שהייתי קשור אליו מאוד,
נפטר בצעירותי. למדתי אז בטכניון, מותו בייסורים מסרטן הריאות
נפל בתקופה שהייתה קשה עבורי גם כך: בגלל רשרוש בלב מלידה,
הצבא ויתר עלי והשאיר אותי בבית בזמן שחבריי המעטים מהתיכון
התגייסו לקרבי, וכיוון שמאז ומתמיד הצטיינתי בלימודיי — במה
עוד יכולתי להצטיין — באופן טבעי ובלית ברירה הלכתי ללמוד
פיזיקה בטכניון. לעצמי סיפרתי שאני מין עתודאי בעל כורחו, אבל
לפני שהספקתי להבין מה קורה אתי, שקעתי בבדידות שאיש לא
הכין אותי לקראתה — על מה כבר יכולתי לשוחח עם החבר'ה כששבו
לחופשה, סחוטים ומלאי חוויות? על הרפתקאותיי בקפיטריה? על
עלילותיי במעבדה? לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים אפילו;
מהר מאוד גיליתי גם שאין לי מה להציע, לא לבנות גילי, שהתגייסו
גם הן, ולא לסטודנטים שלמדו אתי, שהיו מבוגרים ממני בכמה שנים
ומרביתם נשואים בכלל וטרודים בענייני פרנסה. נשאבתי לריקנות
איומה, שאלתי את עצמי שאלות נוקבות על החיים, ולמרות ציוניי
הטובים מצאתי מעט מאוד שמחה בלימודים. לבסוף, עם הרבה עזרה
מהפסיכולוגית של הטכניון, השלמתי עם נתיב חיי השונה ואט־אט
נחלצתי מהחשיכה. הייתי כבר בעיצומו של התואר השני כשבני גילי
החלו להשתחרר מהצבא ובאו להתייעץ עמי. כבר הכרתי את רונית
ועבדתי כחוקר במכון לפיתוח אמצעי לחימה. שמחתי על ההזדמנות
לתרום למדינה בדרכי שלי, אמנם אינני יכול לרוץ על גבעות
ולהסתער על האויב, אך עדיין אוכל לתכנן את כלי הנשק שיכריעו
את המערכה.
   שנים רבות אהבתי את המערכת והיא אהבה אותי. השלמתי
דוקטורט על חשבון המכון, קיבלתי לידיי ניהול מחלקת פיתוח קטנה,
בניתי לי חיים עם משפחה ושלושה ילדים ושתי מכוניות ודירה וכלב;
אמנם עברנו משברי זוגיות — אינני אדם קל, וכשאני מרגיש מאוים
אני מגיב בחריפות שהופכת במהירות להרסנית — אבל בסבלנות
ובהתמדה למדנו להחליק על הגלים הסוערים, לסלוח, לקבל, להכיל,
לתמוך, ובעיקר להביט תמיד קדימה ולמרחק.

ואז הלכה גם אמי לעולמה. היא הייתה אישה מבוגרת ודי חולה, כך
שמותה לא הפתיע איש. אחרי השבעה מכרנו אחי ואני את דירת
ילדותנו הקטנה וחילקנו את הכסף, ומכיוון שבאותה תקופה הרהרנו
במעבר דירה — נהיה קצת צפוף עם שלושה ילדים בארבעה חדרים,
המטפל של רונית המליץ לה להביע עצמה בציור או בפיסול, וגם
לי נמאס לתרגל זָאזֶן בפינת הסלון, דחוק בין הכורסה לספה —
הירושה הקטנה הגיעה בזמן. לקחנו לנו פסק זמן של שבוע בטוסקנה,
וכששבנו, רונית הציעה שבמקום לעבור לסתם דירה גדולה יותר
בשכונה, נלך אחר חלומותינו ונעבור לבית כפרי עם מדשאה ועצי
פרי וערסל ומקום לכלב להתרוצץ וכל זה.
   תחילה נראה לי הרעיון מופרך — סוף־סוף רווח לנו קצת, למה
להיכנס שוב לחובות ולהתעסק שנים עם ארכיטקטים וקבלנים
וענייני מושב ובית ספר לילדים — אבל נאמן להחלטותיי ניסיתי
להקשיב ולהכיל את שאיפותיה ואת עולמה של רונית. ישבנו
במרפסת הקטנה, משב ערב קליל ניגן בפעמון רוח שהיא תלתה פעם
על המשקוף, אורות הקריות נצנצו מעבר למפרץ האפל. דין והללי
כבר היו במיטות, שחר השתרעה על הספה בסלון מול ערוץ הילדים
או משהו, הכנתי לרונית קפה קר בכוס גבוהה כמו שהיא אוהבת, וכך,
שוקיה על ברכיי ואני מעסה את כפות רגליה החשופות, היא דיברה
ואני הקשבתי; אהובים היו עלי במיוחד רגעי החסד הזעירים שזימנו
אז החיים בערבו של יום.
   "ממש לא יודעת, מיקי," אמרה, "תנסה רגע להיזכר בּיַלְדוּת שלנו,
איך התרוצצנו בהרים ושיחקנו בחורשות שליד הטכניון לפני שכוסו
בשיכונים, איך נשמנו חופש וטבע וטיפסנו על עצים וחזרנו הביתה
מתנשפים ומיוזעים, ועכשיו תחשוב על שחר ודין והללי, ועל הילדוּת
שלהם שעוברת בין המחשב לטלוויזיה, ושתמיד צריך להסיע אותם
מחבר לחבר ומחוג לחוג, ומה ייקחו מכל זה לחיים. באמת לא יודעת,
מיקי, אם אנחנו לא גורמים כאן עוול שנצטער עליו."
   "מי עוול, מה עוול," מחיתי, "מה כבר חסר להם? את יודעת כמה
ילדים היו מתחלפים אִתם ברגע זה?"
    "שתדע, מיקי, שלפעמים אני ממש מרחמת עליהם," המשיכה
באותו טון סבלני השמור אצלה מן הסתם ללקוחותיה בבנק, "ואני
מדברת על שלושת הילדים החיים והנושמים שלנו, מיקי, על שחר
ודין והללי שלך ושלי, לא על איזה ילד אלמוני באיזה מחנה פליטים
שאתה קורא עליו בעיתון ושוכח אחרי רגע. אתה באמת לא חושב
שמגיע לילדים שלנו קצת ממה שלאחרים יש בשפע? הרי מה בסך
הכול אנחנו רוצים בשבילם — קצת טבע, קצת צבע, קצת אוויר, קצת
חופש. האם זה יותר מדי? אם אחרי כל שעות העבודה האין־סופיות
רונית ומיקי מאור לא יכולים לתת לילדיהם סביבה פשוטה ובריאה,
אז משהו בשיטה, מיקי, משהו כאן ממש לא בסדר, ומהיסוד."
    מה כבר יכולתי לומר. הזן לימד אותי שכשמתרוקנים ומקשיבים
דברים מתחילים להיראות אחרת, וככל שהרהרתי בחזון הבית
הכפרי, מצא הדבר חן בעיניי. הנה, תהיה לי פינת מדיטציה שקטה
משלי קרובה לאדמה, טובלת באוויר ובאור, מקדש כפרי קטן של
פשטות והסתפקות במועט.
   "צודקת," סיכמתי את עמדתי, "בואי נלך על זה."
    בתוך ימים נמלא הבית בירחוני עיצוב, ואת כדורי הסרוקסט,
הדכדוך והנרגנות החליפה רונית בפתקאות צהובות עם שמות
וטלפונים וכתובות בתים שאפשר לבקר בהם כדי לקבל רעיונות
והשראה. בימי שבת בבוקר התחלנו לחרוש מושבים שמעולם לא
הכרנו. האמנו שאי שם, לאורך הכביש הישן בין חיפה לנתניה,
ממתין לנו ביתנו הכפרי.





 

 

בניית אתריםבניית אתרים 

הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים,, הוצאה לאור