"הוא עייף. האיש המקבל את פניו גם הוא עייף. העייפות המשותפת להם אינה מקרבת אותם, בעליל, זה לזה."
השיחה האינסופית מאת מוריס בלאנשו מתקיימת בצל העייפות, כך עולה מסיפור המסגרת המפתיע, המתגלה בהדרגה כאלמנט של השיחה ושל עצם המחשבה. "זו העייפות שגורמת לי לדבר."
בספר זה, שחלקו הראשון מובא כאן לפני הקורא העברי, דן בלאנשו במהות הפילוסופיה, בסגנון הפילוסופי, בהוראה, בשאלה, וביחס בין דיבור לראייה, למוות ולאלימות. כלום אפשר לדבר על שיח ללא אילוציה של המערכת האופטית? כלום אפשר לחרוג משפה זו של גילוי והסתר?
הספר כתוב לסירוגין כמסה וכשיחה קטועה בין שני דוברים, שיחה המתנהלת במסלול של תעייה ושל טעות. שמו של לוינס, המופיע ברגע מסוים בפיו של אחד הדוברים, הוא למעשה מקור השראה מכריע ליציאה חדשה לדרך של מה שמכונה כאן פילוסופיה של הפרדה.
"נדמה לי שכל מה שעשינו הוא להכין את עצמנו לכֵנות בדרכי עקיפה נפתלות למדי."
זהו ספרו השלישי של הסופר וההוגה מוריס בלאנשו (2003-1907) הרואה אור בסדרת הצרפתים. קדמו לו פסק מוות בתרגומה של הלית ישורון והספר העתיד לבוא: אסופה בתרגומה של מיכל בן-נפתלי.
תרגם והוסיף אחרית דבר: דניאל אפשטיין
הכתיבה היא הישרדות דרך התאבדות מתמדת
שנים רבות שמר מבקר התרבות הצרפתי מוריס בלאנשו בסוד את דבר הוצאתו להורג בעת מלחמת העולם השנייה, שממנה ניצל במקרה. עם יציאתו לאור של תרגום הכרך הרביעי של כתביו