אני יושבת מול המחשב ועוצמת את עיניי. רוצה להעלות את המראות של ילדותי. את השנים בין 1942 ו-1949. בתמונות הראשונות שעולות לנגד עיניי אני בת 4. פינת הבובות, התרנגולת הרעה בחצר. אבא מניף אותי גבוה. ואחר כך הדירה בלי אבא כי הוא 'הלך'. עיר זרה עם אורות דולקים כמו הנשף של סינדרלה, וכנסיה מוארת בחג המולד. מראות המחברים אותי לימי ילדותי בזמן השואה, כשאני לא מודעת כלל לאסון, ממשיכה במשחקי הילדות, קוראת לאמא שלי דודה, ויודעת-לא-יודעת שהיא אמא.
את הספר 'הילדה של דודה לולה' כתבתי על סמך המראות האלה. לא את כל האירועים זכרתי, אבל את הרגשות – כן. את הכעס על אמא שחשבתי שאינה אוהבת אותי כי שלחה אותי לחווה. ולא הבנתי שכך הצילה את חיי.
את רגשי האהבה לאומנת שלי, מרישה, שלא הבנתי שאיננו יכולים לקחת אותה איתנו כי היא לא יהודיה. הרי גם אני לא! כך טענתי.
כתבתי את הספר כי הייתי מוכרחה. רציתי לזכור את הילדה שהייתי.
על הספר:
השנה היא שנת 1942 . טוּלוּניָה, גיבורת הספר, בורחת עם אמהּ מאימת הגרמנים הרחק מעיר הולדתה. כדי להכין את בתה בת הארבע לחיי הבריחה והמסתור הצפויים להן אומרת לה האם:
"... אנחנו נכנסות כעת לסיפור חדש. בסיפור הזה הכול יהיה שונה. מעכשיו את ילדה פולניה נוצרייה ולא יהודיה. ואני לא אמא שלך. אני דודתך לולה."
טולוניה מקבלת את דברי אמהּ כפשוטם, כפי שהיא מקבלת את שמה החדש. היא שמחה להיות פולניה ולא ילדה יהודיה, וככל שעובר הזמן היא דבקה יותר ויותר בזהותה החדשה.
חייה החדשים מלאי הרפתקאות ופרידות. היא נודדת עם דודתה-אמהּ מעיר לעיר, גרה בכפר אצל משפחה פולנית ומתיידדת עם הילדים איתם היא רועה פרות במרעה.
במשך שנה היא מתגוררת אצל אציל פולני הרוצה לאמץ לו אותה לבת וגם בתום המלחמה אינה מוכנה לוותר על זהותה הנוצרית ולהכיר ביהדותה.
על רקע זה היא נקלעת לעימותים עם אמהּ. היא שונאת אותה ואוהבת אותה, אך רוצה תמיד שתהיה גאה בה.
זהו סיפורה האמיתי של ילדה חכמה, רגישה וסתגלנית, העוברת במלחמה שינויים ותהפוכות.
אנו פוגשים בה כשהיא בת ארבע ונפרדים ממנה בשנת 1949 כשהיא בת שתים-עשרה, לאחר שוויתרה על הצלב, קיבלה שם ישראלי וחזרה להיות ילדה יהודיה - החיה בישראל.