עניינו של חיבור זה הוא לברר את מרכזיות היחס לציון ולתפוצות במחשבה היהודית של המאה העשרים. הנחת היסוד של הדיונים הכלולים בו היא שהחל משנות השמונים של המאה התשע-עשרה, היחס לארץ ישראל ולתפוצות הגולה הפך למוקד ההתמודדות עם כלל סוגי הבעיות הפוקדות את הקיום היהודי מאז ועד היום.
בעיות אלה כוללות את הופעת האנטישמיות המודרנית, ההתפוררות הקהילתית, התרבותית והמוסרית של העם היהודי, בעיית התבוללות והחינוך היהודי, מעמדם של היהודים והיהדות בעולם, ועוד.
רוב פרקי הספר עוקבים אחר הדרך שבה ההתמודדות עם בעיות אלה השפיעה על היחס לציון ולתפוצות הגולה בהגותם של אחד העם, הרצל, שמעון דובנוב, הרמן כהן, מרטין בובר, יחזקאל קויפמן ומרדכי קפלן, כמו גם בדרך שבה השפיעה גישתם בשאלת עתידו של העם היהודי, בארץ ובחו"ל על דרך התמודדותם עם הבעיות השונות שהזמן גרמן.
חלקו האחרון של הספר דן בשאלות אלה במסגרת הגותו העכשווית של הפילוסוף הישראלי, אליעזר שביד, ושל שלושה הוגים יהודיים הפועלים במציאות האמריקאית העכשווית: שאול מגיד, דניאל בויארין ודוד מאיירס. הספר כולל גם אחרית דבר שמציגה את מחשבותיו של המחבר באשר ללקחים שיש להפיק מהדיון בהקשרן של הבעיות הפוקדות את הקיום היהודי במדינת ישראל של זמננו.